אחד פחות / אליסיה יאנס קוסיו
מתוך: "סיפורים מ´אמצע העולם´ אנתולוגיה של ספרות אקוודוריאנית", כרמל, 2005).
על הסופרת
אליסיה יאנס קוסִיוֹ נולדה בקיטו (אקוודור) בשנת 1929. סופרת, משוררת ומרצה. פרסמה את הרומאן "אני מוכר עיניים שחורות", קובצי סיפורים, וכן ספרי שירה ומחזות.
סוג הסיפור
"אחד פחות" הוא סיפור קצר המדלג בין ריאליזם לבין פנטזיה, או בין מציאות להזיה. למרות שהסיפור כתוב בזמן עבר, נוצרת התחושה שמתואר בו עידן עתידני.
מאפייני הסיפור הקצר באים בו לידי ביטוי – א) בעלילה חד כיוונית המתארת מציאות חיים חריגה, ובתוכה אירוע מרכזי רב משמעות המוביל לשינוי תפישתי דרמטי בנפש הגיבורה; ב) במיעוט הדמויות: דמות ראשית אחת ומספר דמויות שוליות; ג) אקספוזיציה ארוכה (כמחצית הסיפור) המספקת תמונת עולם מקיפה של המקום ושל הדמות הראשית המתפקדת בו, וכן מעוררת סימני שאלה שרק בחלקם יבואו על פתרונם – ובכך משרתת את ז´אנר ספרות המדע הבדיוני; ד) סיבוך והתרה – בעיה ופתרונה (אף שהפתרון איננו בבחינת תיקון הבעיה, אלא יותר בגדר בריחה ממנה).
נושא הסיפור
במרכז הסיפור מוצג קיום אבסורדי של אריכות ימים מופרזת ומשונה מצד אחד, והתנגדות מוזרה לילודה מן הצד האחר. זוהי תמונת עולם פנטסטי בו מגונה כל השקפה הומניסטית, לטובת התנהלות קרה וחייתית המושתתת על עיקרון הישרדותי תמוה. להריון יש מחיר חברתי בלתי-נסבל: בדידות ונידוי. זהו עולם בו אין מקום לילדים (כסמל לעתיד בכלל), והוא חסר את האינסטינקט הטבעי של דור המקים אחריו דורות חדשים. בכך מוצגת מציאות אפלה שעיקרה בזקנה השוללת נעורים. השאלה מדוע נבחרת תפישת עולם מוזרה שכזאת לעמוד במרכז ההוויה הקיומית, מעלה אפשרויות שונות, אך עדיין נותרת פתוחה.
עלילת הסיפור מתארת את מריה דולורס, אישה קשישה החיה קרוב למאתיים שנה בזכות גלולות מיוחדות המעכבות את גוויעתה. מדובר בעולם המאופיין בפיצוץ אוכלוסין, בו אנשים מוכנים לשלם מחיר יקר על מנת להאריך את חייהם, מתוך אמונה שיגיע היום בו המדע יפצח את סוד חיי הנצח. האנשים נתונים בחיים מלאכותיים, שבמרכזם זרות וניכור המגיעים לשיאם ביחס הדכאני לתקופת הילדות באשר היא. זהו עולם שאין בו מקום לילדים, ובאשר לאלה שכבר נמצאים בו – נגזר גורלם לחיי רחוב של נדודים ועליבות.
אירוע "רגיל בחריגותו" של דריסת ילד קטן במכוון על-ידי מכונית דוהרת, תופס את גיבורת הסיפור לא מוכנה מבחינת הגנתה הרגשית למוראות המציאות בה היא חיה. למראה הגווייה של הילד הדרוס, שנאסף על-ידי משאית האשפה ושרידי גופו שהושלכו לפח, היא מאבדת את רצונה לחיות ומשליכה את בקבוק הגלולות משמרות הנעורים, המתנפץ במקום בו נדרס הילד.
אפיון דמות – מריה דולורס
מריה דולורס היא קשישה כמעט בת 200, נראית טוב – בעלת חן טבעי, חשה בטוב, אפילו מאושרת, לא רוצה למות ולשם כך בולעת גלולות נגד זקנה. למרות זאת, היא חשה זרה ובודדה ובכדי להתמודד עם מציאות החיים המנוכרת, נהגה ליטול גלולות כחולות לאבדן זיכרון חלקי וגלולות נוספות נגד דיכאון. אין לה קשרים חברתיים משום שאין בסביבתה זקנים כמוה ומי שעדיין חי מסתייג ממנה בשל זקנתה. באישיותה יוצאת-הדופן היא מגלה אנושיות חריגה בנוף חסר-הרגשות בו היא חיה. היא מנהלת קשרים עם ילדי הסביבה ולמעשה נלחמת על זכותה הטבעית לאהוב ילדים בעולם בו הרגש נדמה כחולשה.
כל עוד עלה בידה של מריה דולורס לנטרל את הרגשות המעיקים באמצעות נטילת גלולות, היא בחרה לעשות כן. אך אותו אירוע מזוויע של רציחת הילד בידי הנהגת הדורסת, הביא על מריה ייאוש כה גדול, שסופו בהחלטה לחדול מהרצון לחיות.
תפקידה של מריה לייצג מציאות אבסורדית-אסקפיסטית (= של בריחה), ולהעמיד את רעיון האנושיות כחולשה. על אף הגלולות שהיא נוטלת, אין היא מצליחה (ואולי איננה מעוניינת) לנטרל את רגשותיה – דבר הגורם לה לחוש צער ואף לבכות (סימן לכישלון המדע המודרני). זריקת בקבוק הגלולות בדיוק אל מקום דריסת הילד מסמלת את ריסוק הילדות, ובתוך כך את ההבנה לפיה ביטול הילדות לא מותיר תכלית לחיים בכלל.
מציאות החיים על-פי הסיפור
"עולם דחוס ומבולבל" המאופיין בעזובה ובדידות אנושית. מציאות הקיום מעמתת בין טבע ומדע. המדע נאבק בטבע בניסיון לגלות את סוד חיי הנצח, ובינתיים המחיר הוא בחיים מלאכותיים. זהו "עולם הפוך" במובן ההתייחסות למושגים ילדות וזקנה. מעשה הלידה הנו אבסורדי ובצדו צער גדול – אישה בהיריון נתפשה כחולת נפש ונידונה לנידוי חברתי. מראה ההיריון נחשב לדוחה והבחירה ללדת התפרשה כאנוכיות. מציאות זאת גרמה למיעוט מבוטל של לידות ולגורל מחפיר עבור אלו שאיתרע מזלם ונולדו. ילדים אלו נידונו לחיי שוטטות שבמרכזם ניסיונות הישרדות עד שיגיעו לבגרות. לעומת זאת, רעיון ההזדקנות כה קסם לחיים בעולם זה, עד שרבים השתמשו בגלולות לשימור נעורים, ואחרים הקפיאו עצמם בתקווה להתעורר לעולם של נצח.
המשמעות המשתמעת מ"עולם הפוך" כזה עשויה להיות ביטוי לעמדה מיושנת הדוחה חידושים – זהו ניסיון מכני (לא טבעי) למנוע התפתחות נורמאלית וחילופי "שלטון" תרבותיים באמצעות הדור הזקן המדכא את יצר הפריחה של הדור הצעיר ובכך מבקש למנוע את סילוקו שלו אל מחוץ לעולם והחיים. תיאור הילדים המוזנחים ברחובות הוא האמצעי התיאורי להמחיש את רעיון ביטולם בידי המבוגרים. העובדה שאין צורך בייצור עריסות ואף בקיום בתי-ספר או מסגרות אחרות המיועדות לילדים, מסמנת את דחיקתם של הילדים החוצה מהעולם ואת שלילת עתידם באופן הבוטה ביותר.
נושא נוסף הנמצא ברקע העלילה הוא יחסי גברים-נשים, הנותר מעורפל לאור העלילה המפותלת. לכאורה, מדובר במאבק בין המינים בו הנשים מייצגות את היצר הטבעי (הרצון ללדת) ואילו הגברים פועלים בשם המדע המנסה לשלול את הטבע ואולי להחריבו. נראה כי הגברים הם השולטים והמעצבים את דעת החברה. הם אחראים ליצירת הדימוי השלילי כל-כך של הנשים המעוניינות ללדת ובסירובם לספק זרע טבעי או מלאכותי, הם גוזרים למעשה את גורל האנושות ההולכת ומתכלה. העובדה כי דווקא אישה היא זו הדוהרת במכוניתה ודורסת בכוונה את הילד, יוצרת ספק לגבי העמדה הנשית בסיפור. ניתן היה לצפות שדווקא המין הנשי (הנתון כאן לדיכוי מקומם) ייצג רגישות אנושית וחמלה, אך במעשה זה ניתנת למעשה ההוכחה כי גם הנשים (לפחות בחלקן) שותפות להשקפת העולם המעוותת המתירה את דמם של הילדים חסרי-האונים. לפיכך, ניתן לשער שדיכוי הנשים כה מוחלט, עד שאלו לא רואות כלל את הנחיצות המוסרית למרוד.
כותרת הסיפור ומשמעותה
הכותרת "אחד פחות" מסגירה מציאות מחרידה ומצמררת, לפיה חייו של ילד הם הפקר. הקטע המתאר ביובש מקומם כיצד האישה הנוהגת ברכב דורסת למוות ילד קטן בכוונה ותגובת האנשים החוזים במעשה מתומצתת במילים: "אחד פחות", ואם לא די בכך, נוסף גם תיאור מכונית הניקוי האוספת את שרידי הילד, שוטפת את הכביש ומעלימה כל זכר לזוועה שהתרחשה במקום – מעידה כי במציאות המגולמת בסיפור חיי אדם אינם שווים יותר מפסולת שיש לפנותה מהדרך. חיי האדם בכלל והילד בפרט נטולי כל ערך. האדם הוא פרט מספרי שמותו לא משנה דבר. זוהי שבירת מוסכמה לפיה החיים הם ערך קדוש. הכותרת "אחד פחות" הולמת סיפור שבמרכזו הצגה בוטה ואכזרית לזילות החיים ועליבותם. הבחירה במילים כה דלות משמעות רגשית ממחישה עד איזה חורבן מוסרי עלול להגיע עולם טכנולוגי שיבטל את מקומה של החמלה האנושית.
הרעיונות המרכזיים בסיפור ומשמעותם
- מאבק הדורות – הסיפור מציג התנגדות חריפה של דור המבוגרים לדור הצעירים. ייתכנו מספר סיבות להתנגדות זאת: א) הדור הצעיר מאיים על בכורת הדור הזקן; ב) הדור הצעיר מביא עמו חידושים קשים לעיכול הדור הזקן המתקשה להסתגל לעולם החדש; ג) הדור הזקן מייצג עמדה מכניסטית קרה שרכיב ההישרדות בה הוא האדישות ואולי אף הרוע, לעומת הדור הצעיר המבקש להביא רוח רעננה, מורדת (בדמות הילד שרצה "להוכיח לחבריו ולכל העולם עד כמה הוא גיבור…" ונדרס); ד) הדור הזקן מייצג פחד, המתבטא בהסתגרות רגשית ובריחה, מאותה כנות ורגישות אנושית שמביא עמו הדור הצעיר, ובכך מקווה להאריך חיים.
- הרגע בו אין מריה מסוגלת עוד לעצור את תחושת הכאב מסמן את סופה – כאילו לא ניתן לחיות ולהרגיש. יש לנטרל את הרגשות כדי לחיות – על האדם להיות אדיש לסבל הזולת בכדי לשרוד. הזדהות עם הסובל עלולה לגרום לייאוש ולאבדן הרצון לחיות – זוהי מסקנה עגומה וקשה, אף שיש בה מידה לא מועטה של אמת.
- יתכן שמידור הילדים מן העולם נובע מתוך הכורח שמכפיף את חוויית הילדות עם חוויות של צער וכאב. בהקשר לכך ראוי לבחון את האידיאולוגיה העומדת מאחורי בחירתם של הורים מסוימים להימנע מלהביא ילדים לעולם אכזרי שכזה.
- דריסת הילד מסמלת את דריסת המצפון. "אחד פחות" הוא לא רק במובן של ילד אחד פחות בעולם, אלא במובן של פחות חיים – כלומר, דיכוי יצרי הצדק והחמלה. נראה כי רק עיוורון מוסרי מאפשר חיים לאורך 200 שנה. האדם הרגיש לסבל הזולת ישא בגופו ובנפשו את כאבו של האחר, ולכן לא יוכל למנוע מגופו ומנפשו שחיקה שתקרב אותו אל קיצו; גם הוא ישלם מחיר עבור אנושיותו, אשר באופן סמלי יתבטא באי-יכולתו להאריך חיים עד אין-קץ.
סיכום
"אחד פחות" הוא סיפור של אכזבה וייאוש נוכח מציאות של אדישות ואכזריות בעולם (במקרה זה עיר) הרוצח את ילדיו במובן הפיזי והרוחני. אולי זהו מתכון לחיים במתכונת טכנולוגית יעילה, אך בה במידה, זהו גם ביטוי מעורר אימה לקיום שאת מקום הרגש בו תתפוס הגלולה – דבר שימיט במהרה אסון על האנושות, אשר ערך קדושת חיי אדם לא יהיה עוד מושג ראוי בעיניה. עולם המתנהל על-פי אמות מידה מוסריות מעוותות שכאלה, גוזר למעשה את עתידו לאבדון.
