הרופא וגרושתו / ש"י עגנון
תקציר העלילה
הסיפור מסופר על-ידי הגיבור – רופא שעבד בבית-חולים בזמן שבין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה. הרופא מספר את הסיפור זמן רב לאחר התרחשותו, בראייה לאחור. מדובר בסיפור ההיכרות, הנישואין, המשבר והגירושין שלו עם דינה.
בתחילת הסיפור מציג הרופא את דינה – אחות רחמניה, יפה ואהובה על כולם, זאת על רקע אווירה קרה ומנוכרת, המאפיינת את סביבת בית-החולים על רוב העובדים בו. הרופא מספר שכולם אהבו את דינה, אך רק הוא העז לחזר אחריה, וזכה להינשא לה. הוא מספר על הצעת הנישואין – הוא ביקש את ידה בפגישתם הראשונה בגן השעשועים, בו טיילו. דינה נענתה להצעתו.
בימי האירוסין, חש הרופא שדינה עצובה ולא ידע את הסיבה לכך. הוא חשש שמא משפחתה איננה עשירה דיו, אך משגילה שמדובר במשפחה בעלת ממון, חש כלפי דינה אהבה גדולה עוד יותר. הוא ניסה לברר את פשר סיבת העצבות, אך דינה התחמקה משאלותיו הטורדניות. לבסוף היא נעתרה וסיפרה לו שבעבר, לפני שהכירה אותו, היה לה אהוב ("דברים היו לי עם אחר"). אפשר להבין מווידוי זה, שלדינה היה קשר רומנטי עם גבר כלשהו, במהלכו איבדה את בתוליה.
הרופא הופתע, אך הצהיר שלא ישנה את יחסו כלפיה. מאחר וגילוי הסוד המשיך להעיק עליו, הוא ביקש לברר פרטים אודות אותו אהוב קודם. הוא התקשה להתמודד עם עובדת היות האהוב הקודם פקיד פשוט בבית-המשפט. הוא מספר שלא הזכיר לדינה את אותו אהוב עד החתונה. אף על פי כן, ברור שהמחשבות על אותו אהוב קודם של דינה טרדו מאוד את מנוחתו, למרות שניסה להתעלם מהן.
לדברי הרופא, החתונה היתה מצומצמת ביותר, בטענה שכך היה נהוג באותם ימים שלאחר המלחמה, אם כי הוא עצמו מספר שאחרים התחתנו בחתונות מפוארות ורבות משתתפים. האורחים היחידים בחתונת הרופא היו קבוצת אנשים ששימשו ´מניין´, אשר קודם לכן השתתפו כמניין בטקס לוויה ונעתרו להזמנה לחתונה תמורת תשלום כמה פרוטות. החתונה נראתה מגוחכת – העדים הקבצנים נראו עלובים בחליפותיהם השאולות: אחד צולע, אחד פוזל ואחד מפנה מבטי זימה לעבר הכלה. במהלך הטקס נפלה החופה, וברגע השיא של קידוש בני-הזוג, נזכר הרופא החתן בסיפור ששמע אודות בחור שחברתו הכריחה אותו להינשא לה, ולחופה הוא הביא את כל מאהביה הקודמים כדי לבייש אותה בפני כל מכריה. למרות שהוא מכיר עד כמה מכוער האיש ועד כמה מכוער המעשה – הוא מזדהה עמו ומגדיר אותו כמעשה יפה – רמז לכך שהוא מרגיש מרומה בעצמו.
ירח-הדבש של הזוג היה כושל אף הוא. הם בחרו להתארח בבית-מלון, אלא שהרופא שמע בלילה צעדים מן החדר הסמוך והיה בטוח שמדובר באהוב הקודם של דינה. הוא גם חשד שהפרחים המונחים בחדרם נשלחו על ידי אותו אדם. דינה ניסתה לשכנע אותו בטעותו, אך הוא סירב לקבל זאת. בסופו של דבר פרצה דינה בבכי והציעה לו שיפתח את הדלת והחלונות ויפיץ לכל עבר את דבר תועבותיה. בעקבות התפרצותה זו, חש הרופא בושה בהתנהגותו והתנצל בפניה.
כך נמשכו גם חיי הנישואין שלהם במשך השנתיים הבאות. הרופא הציק לדינה בהזכירו מדי יום את אהובה הקודם. הוא הבטיח שוב ושוב לחדול ממחשבותיו הרודפות אותו ומעבירות אותו על דעתו, אך לא עמד בהבטחתו. בשנה השלישית לנישואין, שינתה דינה ממנהגה ובחרה להתעלם מהרופא. אז הוא סיפר לה שאהובה הקודם מטופל על-ידו בבית-החולים. הזיותיו באשר לאותו אדם הולכות ומחמירות, עד שדינה מבינה כי אין מוצא למשבר הנישואין אליו נקלעו. היא רומזת לו שהיא רוצה גט, אך הוא מסרב תחילה. היא מתחילה להיערך לפרידה ולחיים עצמאיים, ובתוך כך היא מוצאת עבודה כמטפלת בנערה משותקת. היא עושה זאת בהתנדבות, ואף תורמת מכספה לאותה נערה וקונה לה פרחים.
בסופו של דבר, מבין הרופא שאין מנוס מסיום קשר הנישואין ונותן לדינה גט. הסיפור מסתיים כשהוא אומר שבלילות הוא עדיין קם וקורא בקול: "אחות, אחות, בואי אצלי".
סוג הסיפור ומהותו
"הרופא וגרושתו" הוא סיפור ריאליסטי-פסיכולוגי, בו הגיבור המספר חושף עצמו שלא מדעת. היצירה מתמקדת באישיותו המתוסבכת של הרופא ובהשפעתה על יחסיו עם אשתו. אט אט מתגלה דמותו של הרופא כמי שבעצם סובל מהפרעות נפשיות, אף שאינו מודע להן, אלא לקראת סוף הסיפור. מבנה הסיפור מציג מהלך בו עובר הגיבור מצד אחד של המתרס – רופא, אל צדו השני של המתרס – חולה. סגנון הכתיבה הריאליסטי מרובה בתיאורי פרטים היוצרים תחושה של אמינות, אף שמדובר במספר בלתי-מהימן בעליל.
התפתחות העלילה: שלבים בהתעצמות טירופו של הרופא
הרקע (פרק א´)
זמן התרחשות העלילה הוא בין שתי מלחמות העולם. מקום ההתרחשות – וינה (אוסטריה). המספר הוא הגיבור – הרופא שמתאר את פרשת יחסיו עם בת-זוגתו דינה, אחות בבית-החולים בו עבד.
סביבת בית-חולים – עולם של "כעסנים" ו"זעפנים". עולם של אנשים ששונאים הכל, ממורמרים באופן תמידי. זהו עולם של חומריות, קנאה וצרות-עין – מקום שאין בו "מתנות-חינם".
הרופאים והאחיות בבית-החולים מתוארים כאנשים קרי-לב, אשר סידור המיטות חשוב בעיניהם יותר מן החולים השוכבים בהן.
דינה מהווה ניגוד לסביבה הסמלית (בית-החולים):
הסביבה אינה נעימה כלל-וכלל, ועל הרקע הזה מתחדדת ביתר שאת הופעתה של דינה, האחות: טובת-לב, נעימה, שקטה, מחייכת, אהובה על כולם.
א. החיוך – אינו סתמי ומהווה מתנה של ממש. חיוכה היה ממיס אפילו את לבם של האנשים הכועסים ומרי-הנפש.
ב. ה"תכלת השחורה" שבעיניה – העיניים מהוות ראי לנפש: בנפשה גם שמחה, טוהר ואור (תכלת), אך גם עצב ועלבון (שחור).
הרופא – ימי האירוסין (פרקים ב´, ג´, ד´)
הרופא עסוק לאורך כל היצירה בראייה חיצונית בלבד. הוא אינו רואה את שמתחת לפני השטח. אין הוא מבין את משמעות ה"תכלת השחורה" שבעיני דינה, הוא מונחה בהחלטותיו על-ידי דעת החברה (הוא מחזר אחרי דינה משום ש"כולם" סבורים שהיא אישה מוצלחת וראויה). הוא משוחח איתה בעיקר על בית-החולים על מגוון המומים והמחלות המאפיינים את הנמצאים בו.
הוא מתגלה לא רק כשטחי, אלא אף כיהיר. הוא מלא בסיפוק עצמי מעצם יכולתו לחשוב רק על דינה ולא על שאר נשים בעולם.
הוא חושף את אישיותו האגוצנטרית (לא ברור לו מדוע דינה עצובה, אם הוא אוהב אותה), וכאדם חומרני (חושב שדינה עצובה בגלל שבני-משפחתה עניים). הוא חסר-ביטחון וגם טרחן (מנסה להרשים אותה בידיעותיו בזיהוי פרחים, אלא שדווקא דינה היא זו המזוהה עם הפרחים כאלמנט סמלי של יופי וטוהר.
רמזים מטרימים, מסמנים את הקשר הכושל הצפוי בין דינה לבין הרופא:
א. המיטה הצרה בחדרה של דינה – כאילו אין מקום לשניים.
ב. החשמלית בה הם מבקשים לנסוע מלאה ואינה מסוגלת לקלוט אותם יחד.
ג. הגילוי של דינה: "דברים היו לי עם אחר" מוביל להתחלת טירופו של הרופא. תגובתו הראשונית היא הלם ("רפה לבי ואחזתני צינה"). בהמשך הוא לכאורה מפגין אצילות ("שתקתי ולא אמרתי כלום"). למעשה הוא אומר שאם מדובר ב´דוצנט´ (מרצה בכיר) או פרופסור, הרי שזה בסדר – כבוד ומעמד חברתי, אך אם מדובר בפקיד זוטר – הרי שזהו עלבון צורב עבור הרופא.
ד. "מכאן ואילך לא הזכרתי לה מעשיה הראשונים" – לכאורה התמודדות מוצלחת עם הקושי שבגילוי, אך מתברר שמדובר בהוראת שעה בלבד, שתתנפץ במהרה. המחשבות על האהוב הקודם של דינה רודפות את הרופא ומעבירות אותו על דעתו.
החתונה (פרק ה´)
הרופא נכנס לחתונה – בניגוד לתדמית העוסקת בחיצוניות – בחשאי. הוא נמנע מלהזמין קרובים וחברים בטענה שכך הולם יותר בימים שלאחר מלחמה, אך נראה כי בתת-מודע הוא מתבייש בדינה, אשתו הטמאה (במחשבתו המעוותת).
ה"מניין" מעיד על מהותם של היחסים העתידיים בין דינה והרופא: קבצנים עניים אשר הגיעו מהלוויה, חסרי עניין במתרחש, עיניהם מלאות זימה, ממתינים לכמה פרוטות שיקבלו בעבור השתתפותם בטקס, כדי ללכת להשתכר.
רמז מטרים: החופה המתמוטטת – סימן לנישואין שעתידים להתמוטט.
"בנים שייוולדו לנו לא ישאלו אותי אבא מי היה בחופתך": אמירה אירונית מצד המספר, שכן לא יהיו להם ילדים. עניין זה ישמש גם נסיבה מקלה לפירוק הנישואין בסופו של דבר. הרופא מודה בסיום הסיפור שחשש להביא ילדים לעולם, שמא יהיו דומים לאהוב הקודם של דינה. ביטוי עז לטירוף המשתלט.
הרופא נזכר תוך כדי חופתו באדם שהביא לחתונתו את כל מאהביה של אשתו. הוא יודע שהמעשה מכוער, אך בכל זאת מתרפק עליו ומגדירו כמעשה יפה. גם הרופא, כמו אותו אדם בו הוא נזכר, מאמין בשיגעונו שאשתו מופקרת, שאהובה הגיע לחופה, וגם הוא יתנקם בה בצורה אכזרית ומתישה. מחשבה זו מעידה על התעוררות יצרים סדיסטיים ומזוכיסטיים כאחד, אולי כתוצאה מתחושה מעוותת הרודפת את דעתו כאילו הוא קורבן למעשה מרמה בנישואיו לדינה, אף שהוא זה שביקש את ידה כמובן, וכלל לא היה זה מקרה של שידוך.
ליל הכלולות (פרק ו´) ושלוש שנות הנישואין (פרקים ז´-ח´)
השושנים האדומות, שאמורים לסמן אהבה והתחדשות, מסמלות כאן את תחילת קצו של הקשר הזוגי: הרופא מאיץ בדינה להריח אותם, כאילו מכריח אותה לחשוב על אהובה הישן. הוא חושד שהפרחים המונחים בחדר בית-המלון נשלחו על-ידי האהוב הקודם של דינה, הממשיך לרדוף אותו בהזיותיו.
הוא מתחבק עם דינה, אך כל-כולו מרוכז בצעדים הנשמעים מהחדר השני, שם כביכול נמצא ה"הוא" (האהוב הקודם).
הרופא היא דמות טרגית: הוא יודע שהוא חולה נפשית, אך אין הוא יכול לעזור לעצמו; הטירוף רק הולך ומחמיר ("מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיניי, בפני אשתי ושלא בפני אשתי").
בשנה הראשונה, מחפש הרופא את האהוב הקודם של דינה בכל מקום: בשושנים, בספרים שלה (תחילה בספרות רומנטית – להבנת אופיים של נאהבים, ולאחר מכן בספרות קרימינלית – מתוך היצר הבלשי לגלות פרטים חדשים אודות האהוב הקודם של דינה), בתוך ארנקה ובמכתביה. תשומת לבו מופנית עתה כלפי קרוביה של דינה ההופכת להיות מבחינתו לחלק מן ההמון.
בשנה השנייה, מזכיר הרופא לדינה את אהובה הקודם מדי יום. דינה נפגעת וחולה כתוצאה מהצער והייסורים שגורם לה בעלה.
גם בשנה השלישית ממשיך הרופא להזכיר לדינה את אהובה הקודם ולהציק לה, אלא שאז היא מתחזקת ובוחרת להתעלם מהערותיו הפוגעות.
הרופא מגלה מודעות באשר ליחסו הפוגע בדינה ("אמרתי לעצמי אי לך אדם עלוב שאתה נוהג עם אשתך כך ומביאה לידי צער", "הוכחתי עצמי על כל יום ויום שציערתיה"), הוא מכיר בהפסד שצפוי לו עקב בקשת הגט שלה ("ידעתי איזו טובה אני מאבד"), הוא מבטיח לתקן את דרכיו ("וקיבלתי עלי להיטיב עם אשתי"), אך שוב הוא נכשל ("עד שבא מעשה לידי וחזר הדבר ליושנו").
הפגישה עם האהוב הקודם ותוצאותיה – שיא הטירוף (פרקים ט´-י´)
הרופא מגלה כי אחד מחוליו הוא האהוב הקודם של דינה. הוא מגיש לו טיפול מיוחד ומועדף ("טרחתי עליו יתר על הצורך, עד שכל החולים נתקנאו בו וקראו לו בן-טיפולו של הרופא"). הוא מפנק את החולה המיוחד, מפטם אותו במזון משובח ותוך כדי כך לומד את תנועותיו ודפוסי התנהגותו.
החולה הופך לדיבוק עבור הרופא, עד ש"מתוך שנתעסקתי בו סיגלתי לי מקצת מתנועותיו". גם לאחר שהחלים, מאריך הרופא את אשפוזו ודואג שיקבל יחס חם ואוהד במיוחד.
לבסוף כאשר החליט לשחררו מבית-החולים, עשה זאת באופן גס ומשפיל. החולה שהחלים ביקש להודות לרופא על הטיפול החם והמסור בו, אך זה נהג בו כבשרץ מת. זהו המעשה המשמעותי (למרות שהוא בלתי-הגיוני ומעוות) אותו עושה הרופא על-מנת להרחיק כביכול את זכר המאהב מעל עצמו… אלא שגם בכך נכשל. התירוץ אותו הוא נותן על-מנת ללכת הביתה ("להעיד עדותי בעניין פושע אחד") – תירוץ שמקורו בשקר, מעיד באופן סמלי על עצמו: "התחלתי מהלך והולך שעה ושתי שעות עד שעמדתי פתאום וראיתי שהקפתי את עצמי וסיבבתי במקום אחד" – יתכן שהרופא מבין שהוא הוא הפושע!
גם בשובו לביתו, לא חדל הרופא מתסביך הרדיפה והמשיך לחשוב על האהוב הקודם. הוא מציק לדינה בנסותו לחקות את תנועותיו ואת צורת דיבורו של ההוא בכדי להפגין בוז כלפיה על שנתנה את לבה לאדם עלוב שכזה. דינה המשיכה להגיב באדישות, עד שיצא העוקץ ממעשה הצקה זה.
החלום: בלילה חולם הרופא על האהוב הקודם, שפניו חולניים, (הרופא בדמיונו יצר לעצמו מפלצת שאינה קיימת כלל), אך פנים אלו גם עדיין קצת סימפטיים, שכן ברופא נותר, אולי, זיק של אנושיות. הרופא חולם שההוא אומר לו: "וכי בשביל שאינסתני, אתה מבקש רעתי". המילה "אינסתני", מלמדת על מודעותו של הרופא המבין שהוא זה שיצר דמות שאינה קיימת כלל במציאות; הוא אינס את דמותו של אותו אדם. החלום, אם כן, הוא חולני ואמיתי כאחד. בחלום הדברים באים נכונים יותר ומעוותים יותר. הרופא תופש את האהוב הקודם של דינה כמי שכביכול אנס אותה ובכך טימא אותה, אלא שמהחלום עולה אמת אחרת, לפיה הרופא אנס את האהוב הקודם בהפכו אותו לדמות דמונית איומה. הרגש המשמעותי אותו חש הרופא – תחושת הבושה. הוא מבין כי שורש הבעיה מצוי בו, אלא שידיעת שורש הייסורים אינה גואלת אותו מסבלו.
תגובתה של דינה אנושית ומשתתפת: היא קמה לקראתו ומחבקת אותו. הם מגיעים לקרבה שלא ידעו מעולם, אך למרות זאת האובססיה נמשכת: "וכל אותו שעה לא זז אותו אדם מעיניי ושמעתיו מדבר וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי". גם בהבטחתו זו לתקן את יחסו לאשתו, נכשל הרופא.
הסיום הבלתי-נמנע (פרק י"א)
ההצעה הבלתי-נמנעת לגט באה מפיה של דינה: שוב – דינה היא זו הרואה את הדברים כהווייתם, בעוד הרופא מתחמק מן האמת, כהרגלו.
למרות סירובו הראשוני של הרופא, דינה "מעניקה לו גט" באופן פיסי: היא מסתגרת בחדרה, מעשה המעלה את חששו שמא החליטה לשים קץ לחייה, ויוצאת כאשר "צינת מוות יצתה" מידיה. למרות ניסיונותיו לשקם את מערכת היחסים, דינה דבקה בסירובה ועומדת על דעתה לסיים את הקשר עם הרופא.
התרחקותה של דינה מהירה: היא מתאוששת מבחינה גופנית, לא חגה את יום אירוסיהם, ומוצאת לה עבודה חדשה (את הרופא מעניינת העובדה ש"לא קיבלה שכר טרחתה"… – שוב ביטוי צורם לאישיותו החומרנית הלוקה רגשית).
אפילו הגט אינו משחרר את הרופא משיגעונו. הוא מתעורר בלילות, מושיט את שתי ידיו, וקורא "אחות, אחות, בואי אצלי" – מה שמוכיח שהוא הצטרף לחבורת החולים, אלא שבשונה מהם, הוא לוקה בנפשו.
אפיון הדמויות
הרופא – בן עניים שעלה לגדולה, סובל מרגשי נחיתות. אדם חסר-ביטחון שהחיצוניות מאוד משמעותית עבורו. מעמד חברתי וייחוס משפחתי חשובים בעיניו יותר מאישיותו הפנימית של הזולת. הוא יהיר המבקש לעצמו את הערכת הסביבה.
הבעיה המרכזית שלו נובעת מאישיותו האובססיבית המופרעת. הוא לא מסוגל להתגבר על קנאתו ועלבונו כאשר מגלה שלדינה היה אהוב אחר בעבר. הוא לא מצליח להשתחרר מהתפישה השוביניסטית לפיה אישה הנכנסת לחופה כאשר איננה עוד בתולה, היא אישה טמאה.
הוא אגואיסט ורכושני לאשתו, ותסכולו הכבד מתבטא בהצקות חוזרות ונשנות לדינה. הוא ממרר את חייה ומוביל אותה באין-ברירה אל הפרידה הבלתי-נמנעת. הוא רדוף כאילו נכנס בו דיבוק, קנאתו חולנית, התנהגותו אובססיבית-כפייתית והוא מתדרדר במדרון של הרס עצמי.
למעשה הרופא הוא חולה. הוא סובל ממחלת נפש לה הוא מודע ככל שמתפתח הסיפור, אך אין הוא מצליח למצוא מרפא למחלה זו עד לסיומו.
דינה – אישה טובת-לב ויפה מאוד, משמשת כאחות בבית-החולים המצליחה להתחבב על כל הסובבים אותה. היא צנועה מאוד, לא מקפידה בחיצוניותה, חייכנית ואוהבת בריות אמיתית. היא נבונה מאוד ומבינה היטב מה עובר על בעלה. היא מנסה לגאול אותו מייסוריו ומשלמת על כך מחיר כבד. במשך שלוש שנות הנישואין, היא נופלת קורבן להצקותיו ההולכות ומחמירות. כאשר היא מבינה כי אין מוצא לבעיה הסבוכה של בעלה, היא נוהגת בהחלטיות ומחליטה להיפרד.
בתחילת הסיפור בלטה דינה בפסיביות שבאישיותה (היא נענתה בפזיזות להצעת הנישואין, ויתרה על חתונה ראויה וחגיגית, קיבלה על עצמה את לעגו של בעלה, התעלמה שוב ושוב מהערותיו המעליבות), אך בהמשך הפכה אקטיבית יותר ויותר (היא המשיכה בחייה, החלה לעבוד כדי להתנתק מתלות כלכלית בבעלה ובסופו של דבר הביאה לפרידה הבלתי-נמנעת בדרך לשיקום חייה).
דינה היא דמות אנושית מאוד העוברת מהלך מעניין מחולשה לעוצמה. היא מצטיירת כדמות מלאכית כמעט, המשרה אושר ושלווה על הכול.
ניתן לראות בדמותה של דינה מודל נשי מודרני היוצא כנגד מוסכמות חברתיות מיושנות ושמרניות. שלא כמנהגן של נשים בדורות עברו, היא מתגוררת לבדה, מפרנסת את עצמה, נענית להצעת הנישואין של בעלה מבלי לבקש את ברכת הוריה. היא מתגלה כאישה ליברלית ומתירנית, המוכנה להתוודות על מערכת היחסים שהיתה לה לפני נישואיה. היא בוחרת בנישואי אהבה – תחליף מודרני לנישואי השידוך מן הנוסח הישן, וכשמתברר לה שלא יהיה פתרון למשבר, היא נוקטת ביוזמת הגירושין, ועושה זאת בתקופה שגירושין עדיין נחשבו לכתם בל-יימחה.
כותרת הסיפור ומשמעותה
"הרופא וגרושתו" היא כותרת המבהירה את זיהוי שתי הדמויות הראשיות בסיפור. הכותרת עושה חסד עם דמות הרופא ולעומת זאת, היא ממעיטה בערכה של דינה. כך נוצרת אירוניה: הרופא הוא יותר חולה מאשר רופא ודינה היא אישה מקסימה ואהובה שלא ראויה לתואר "גרושה", אף שפורמלית זהו מעמדה, אם כי יש לזכור שהיא זו שמגרשת את בעלה לאחר שאפסו תקוותיה לשיקום היחסים ביניהם.
לפיכך, לכותרת יש משמעות רעיונית המכוונת להיבט הפמיניסטי של הסיפור. בניגוד למצופה מהכותרת, אנו מתוודעים למערכת יחסים בין גבר לאישה, אשר ידה של האישה היא על העליונה, בסיום היצירה.
דרכי עיצוב מרכזיות בסיפור
מוטיבים:
1. מוטיב המחלה – הרופא אמור לרפא חולים, אך לא מסוגל לרפא את עצמו ממחלתו; ביחסו האיום לדינה, הוא גורם לה לחלות. הוא מרפא אותה פיסית, אך לא מסוגל לעשות זאת מבחינה נפשית; בתחילת הסיפור החולים מושיטים את ידם לדינה וקוראים "אחות, אחות, בואי אצלי". בסיום הסיפור חוזר הרופא על מלים אלו ובכך מוכיח סופית כי חלה בעצמו.
2. מוטיב הפרחים – הפרחים המופיעים בתחילת הסיפור בחדרה של דינה מקדמים את הצגת הרופא כחסר ביטחון מחד גיסא ויהיר מאידך גיסא. הוא עסוק בהפגנת בקיאותו בזיהוי הפרחים בשמותיהם בשתי השפות; הפרחים המופיעים בבית-המלון ממחישים את טירופו ההולך וגובר של הרופא הסבור כי מקורם של פרחים אלו במשלוח של האהוב הקודם של דינה; מאז כל פרח שנקרה בדרכו של הרופא מזכיר לו את האהוב הקודם; בסיום הסיפור מעניקה דינה פרחים לנערה בה היא מטפלת בהתנדבות ובכך מסמלת את הקבלתה שלה לפרחים מבחינת ייצוגם את טוב-הלב ואת יופייה האנושי. משמעות מוטיב הפרחים בהמחשת הפערים התהומיים בין הרופא שמבחינתו תפקידם הוא עיוני-טכני (זיהויים בשמותיהם) ונפשי (דרכם הוא מקנא באהובה הקודם של דינה ומזין את תסביך הרדיפה מפניו), ומנגד עבור דינה, משמשים הפרחים אמצעי לחשיפת נדיבות-לבה ועצמאותה.
3. תכלת שחורה בעיניה של דינה – עיניה של דינה מכילות בתוכן ייצוג מלא למתרחש בנפשה. יש בה מן האור, היופי והשמחה (תכלת) לצד מסתורין, אופל ועצבות (שחורה). עיניה התכולות-שחורות רומזות כבר בפתיחת הסיפור שכתם מאיים מעיב על העתיד הצפוי לה ביחסיה עם הרופא.
רמזים מטרימים: בגוף העלילה מושתלים רמזים אחדים המאותתים על הצפוי להתרחש. זוהי דרך עיצוב מקובלת בספרות הדורשת רגישות ומיומנות כדי לחוש בה ולגלותה. רמזים אלו עשויים לפעול כמוטיבים או סמלים בעלי משמעות על ההשלכות העלילתיות בעתיד.
1. המיטה הצרה בחדרה של דינה – כאילו אין מקום לשניים.
2. החשמלית שצריכה להסיע אותם יחדיו מלאה ואינה מסוגלת לקלוט אותם יחד – רמז לאי-התאמה בין הרופא ודינה.
3. הטיול בגן והשיחה על נפגעי המלחמה ובעלי המומים – רמז לפגיעה הצפויה במערכת היחסים.
4. טקס הכלולות בהשתתפות האורחים העלובים בתשלום שהגיעו הישר מהלוויה – רמז למות הנישואין הצפוי בעתיד.
5. החופה המתמוטטת – סימן לנישואין שעתידים להתמוטט.
6. טריקת הדלת ונעילתה על-ידי דינה לאחר אחת מהתקפותיו של הרופא – סימן לנתק, לכישלון היחסים ולאובדן האהבה שלא באה לידי מימוש.
ארמז מקראי: שמה של דינה רומז לדמותה של דינה, בת יעקב, עליה סופר בספר בראשית שנאנסה על-ידי שכם בן חמור. הוא רוצה לשאת אותה לאישה ויעקב מסכים לכך בתנאי שכל השבט יעבור ברית מילה. כאשר בני השבט עושים כן, מתנפלים עליהם אחיה של דינה ורוצחים את הגברים והנשים. כשיעקב בא בטענות אל בניו על מעשיהם, הם משיבים לו: "הכזונה יעשה את אחותנו?" (בראשית, לד´).
משמעות הארמז – בשני הסיפורים מדובר באישה צעירה בשם דינה, שקיימה יחסי-מין לפני נישואיה. בשני הסיפורים נעשה ניסיון לתקן את המעשה. בשניהם מהווים הקנאה והעלבון אלמנט רגשי מרכזי: אחיה של דינה המקראית מקנאים לאחותם ופגועים על כך שהושפלה ונאנסה. הרופא בסיפור של עגנון מקנא באהוב הקודם של דינה ופגוע בהרגישו שמישהו נחות מעמדית שכב איתה לפניו.
ההבדל בולט בכך שבעוד אחיה של דינה לא הסכימו להפוך את אחותם לזונה, התייחס הרופא בפועל אל אשתו כאל כזאת. בעיניו השמרניות, איבוד הבתולים של דינה לפני נישואיה נחשב למעשה זנות.
סיכום
"הרופא וגרושתו" הוא סיפור ריאליסטי-פסיכולוגי המתמקד בנפש האדם החולה, החושף עצמו מבלי להתכוון. היצירה מתמקדת באישיות הרופא וביחסיו עם דינה, אך הקריאה בסיפור מזמנת מחשבה משני היבטים מרכזיים נוספים:
ההיבט הפמיניסטי – ברקע היצירה עומדת תקופה בה מעמד האישה היה נחות למדי. כבר בפתיחה מתאר עצמו הרופא כמי שמצא את דינה. הבחירה במילה "מצאתי", רומזת על יחסו הרכושני לאשתו שנמצאה כחפץ או רכוש. נראה שדינה חששה מגילוי מעשיה בעבר עם אותו אהוב, לכן העדיפה לדחות את החשיפה לשלב מתקדם יותר במערכת היחסים עם הרופא, בתקווה שבינתיים תשתלט עליהם אהבה גדולה שתשכיח את מעשי העבר. כאשר חשפה דינה את סודה מן העבר, הגיב הרופא בהלם ומאוחר יותר הבהיר את תחושותיו: "דבר מעין זה לא היה עולה על לבי", והוסיף דברים מתוך השקפת עולמו: "ישבתי תוהה ומשתומם עליה, על שעשתה מעשה שאינו לפי כבודה". הוא מדבר בשמה, כאילו היא פגעה בכבודה, למרות שהיא לא חשה כך. דינה חשה עד כמה סובל בעלה ולאחר הצקות חוזרות ונשנות מצדו היא זועקת: "פתח את הדלת ואת החלונות והודע את כל העולם את תועבותיי".
דברים אלו נובעים הן מכאב והן מזלזול מופגן בהתנהגותו המטורפת של בעלה. מכאן, ניתן להבחין במעמד הנחות של האישה הנאלצת להתנצל על יחסים לגיטימיים שהיו לה עם אחר בעבר – דבר שלא יעלה על הדעת כשמדובר בגבר. הרופא אומר: "אנשים משכילים אנו, בני-אדם מודרניים, מבקשי חופש לנו ולכל באי-עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". בדברים אלו מביע הרופא מודעות לבעייתו, וכן יש בהם כדי להצביע על התפישה המיושנת והשמרנית לפיה אישה שאיבדה את בתוליה לפני הנישואין הופכת כתוצאה מכך לטמאה. הסיפור יוצא כנגד תפישת עולם זאת. דינה לא נכנעת למוסכמות החברתיות המדכאות והיא נאבקת על חירותה. בסופו של דבר, היא מנצחת. היא מגלה את סודה בצעד נועז, דורשת גט מבעלה, מתעלמת מהערותיו הפוגעות ומסתגרת מפניו כאשר יחסיהם הופכים בלתי-נסבלים. היא משקמת את חייה באופן בריא ועצמאי. ניצחונה בא לידי ביטוי סמלי בסיום הסיפור, בו מבטא הרופא את צערו בעקבות עזיבתה, בכך שעדיין הוא מתעורר בלילות וקורא לה: "אחות, אחות, בואי אצלי". כעת הוא מבין שטעה ביחסו אליה. הוכחה נוספת לניצחון האישה מביא ש"י עגנון ברומאן "אורח נטה ללון", שם חוזר ומופיע הרופא ומתוודה שלא הצליח למצוא לו אישה אחרת, בעוד דינה גרושתו נישאה מחדש. הוא (הגבר בעל הדעות הקדומות) מעריך את האישה (גרושתו הפמיניסטית) ושולח לה ולבעלה מכתב ברכה. זהו, אם כן, אישור ברור וסופי לעמדתו של עגנון באשר להיבט הפמיניסטי של הסיפור.
ההיבט ההומוסקסואלי – התנהגותו של הרופא עשויה לרמוז לנטייה הומוסקסואלית מודחקת. אפשר שההתעניינות האובססיבית בזהותו של האהוב הקודם (שמו, עיסוקו, מראהו, תנועותיו, דיבורו, השקפת עולמו וכו´) רומזת למשיכה בלתי-מודעת כלפיו. יתכן שההצקות כלפי דינה נובעות דווקא מקנאה בה על יחסיה עם אותו אדם. ביטוי אפשרי לכך ניתן בהיסחפותו החריגה בטיפול המפנק באהוב הקודם, כשזה מתאשפז בבית-החולים. "היה שוכב לו בבית החולים ואוכל ושותה ומעדן עצמו במיני תפנוקים. ואני נכנס אצלו ובודקו וחוזר ובודקו ושואל אותו אם ערבה עליו שנתו ואם מזונותיו מספיקים לו כל צרכו. וכותב לו רפואות ומקלסו משום גופו, ואומר לו גוף זה חזקה עליו שיאריך ימים הרבה" – דברים אלו בנוסף לחלום (ביטוי לרגשות מודחקים) בו חוזרת המילה "אינסתני" (הנגזרת מהשורש א.נ.ס), מרמזים על משיכה הומוסקסואלית אפשרית. היחס המחפיר של הרופא בזמן שחרורו של החולה המיוחד, עשוי להצביע על ניסיונו לגרש את הדחף המודחק, הבלתי-נשלט והאסור – דבר שהוא נכשל בו, לאור החלומות וההזיות הממשיכים להפריע את מנוחתו עד סוף הסיפור.
מקורות:
- בן-דב, ניצה. והיא תהילתך, שוקן, 2006.
- שמיר, זיוה. ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, ספרא והקיבוץ המאוחד, 2010.
