חפץ" / חנוך לוין (1972)
חפץ: "אתם באמת החלטתם להרוס לי את החיים"
טיגלך: "אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו".
זוהי תמצית יחס האדם לאדם על-פי המחזה "חפץ" מאת חנוך לוין.
סוג המחזה:
"חפץ" הוא מחזה אבסורד[1], שנקודת המוצא בו היא שהחיים חסרים הגיון וסדר. הקיומיות האנושית מתוארת כמערך יחסים אגרסיביים של השפלה ושנאה. הדמויות מייצגות את מהות האדם לפי תפיסת הקומדיה השחורה[2]. מדובר במערכת שלמה של אנטי-גיבורים מובהקים, המוצגים בביזיונם העצמי. כמקובל בסוג תיאטרלי זה, המחזה לא מזמן שום תקווה לשינוי; הרע שולט בכול והאדם נדון לאפסות.
הדמויות במחזה:
- חפץ – גיבור המחזה.
- טייגלך וכלמנסע – בני זוג שבביתם גר חפץ מזה 17 שנים.
- פוגרה – בתם של טייגלך וכלמנסע.
- ורשביאק – ארוסה של פוגרה.
- אדש-ברדש – חבר של חפץ.
- שוקרא – שכן של חפץ.
- חנה צ´רליץ´ – מלצרית בבית-הקפה השכונתי.
תקציר העלילה:
המחזה "חפץ" כולל שתי מערכות, שבהן עשרים ואחת תמונות. המחזה כולו עוסק בהשפלתו של חפץ.
תמונה 1: טיגלך משפיל את חפץ ומעליב אותו. לדבריו, חפץ אינו נהנה משום דבר. טיגלך וכלמנסע מתכוננים לצאת ולבלות ואגב כך מבשרים לחפץ, כי פוגרה בתם מתחתנת בעוד שבועיים. חפץ נעלב, על שלא הודיעו לו. טיגלך ממשיך להעליבו והם יוצאים.
תמונה 2: חפץ נותר לבדו על המרפסת יחד עם רהיטי הבית. שוקרא עובר ואומר: "אתה אומלל". חפץ אומר לא, אבל שוקרא דבק בעמדתו ומטיח כנגד סדר העולם בו הכל מבולבל ואי אפשר לדעת מי אומלל ומי לא.
תמונה 3: באותו ערב, נפגשים טיגלך וכלמנסע עם בתם פוגרה וארוסה ורשביאק. פוגרה מתנשאת, מחניפה לעצמה ומשפילה את ורשביאק.
תמונה 4: חפץ מבקר את ידידו ההיפוכונדר אדש-ברדש. זה מתגלה כפחדן ועלוב אפילו יותר מחפץ.
תמונה 5: חפץ ואדש משתוללים בבית טיגלך. טיגלך וכלמנסע חוזרים הביתה, גוערים באדש שנעלב ומתרחק מחפץ. מתפתח עימות מגוחך בין טיגלך לחפץ שמאיים לגזוז את תלתלה של כלמנסע.
תמונה 6: שוקרא וחפץ יושבים בבית-הקפה ומשוחחים עם המלצרית חנה צ´רליץ´. חפץ משפיל את חנה.
תמונה 7: חפץ נושא מונולוג על חייו המבוזבזים.
תמונה 8: ורשביאק ופוגרה הולכים ברחוב, והוא מלא התפעלות ממנה.
תמונה 9: טיגלך וכלמנסע משפילים את חפץ. הם מציגים את חפץ כמציצן המנסה לראות אותם כשהם עושים אהבה לאחר מכן נכנסים פוגרה וורשביאק הביתה. פוגרה מגדירה את חפץ כסמרטוט, ורשביאק לועג לחפץ ומתרברב על מקומו בחייה של פוגרה. לאחר מכן, קופץ מעליו. חפץ מצהיר: "קטון קטונטי".
תמונה 10: אדש-ברדש מתלבט אם לחזר אחרי חנה המלצרית, בעידודו של שוקרא. בסופו של דבר הוא לא מוצא את התעוזה לעשות זאת ומסתפק בנחמה עצמית.
תמונה 11: טיגלך וכלמנסע מציגים את חפץ כמי שעמד חסר-אונים נוכח גסיסתה של אמו, מבלי שעשה דבר כדי להצילה. חפץ מודיע כי ביום חתונתה של פוגרה בעוד שבועיים, הוא יקפוץ מהגג.
תמונה 12: פוגרה מתכוננת לחתונתה ומשפילה את אמה ואת ורשביאק. כלמנסע משפילה את בעלה טיגלך. היא מציגה אותו כיצור חסר תועלת.
תמונה 13: חפץ מכין את התאבדותו. הוא משפיל את חנה בכך שמזמין את שירותיה כמלצרית באירוע הקפיצה מהגג.
תמונה 14: טיגלך וחפץ מזמינים את אדש לצפות בהתאבדות.
תמונה 15: כלמנסע וורשביאק מתחרים על שמלתה של פוגרה. הם מנסים לזכות בשמלת הכלולות ופוגרה מתמוטטת נפשית ומכריזה שהשמלה לחפץ אהובה.
תמונה 16: פוגרה משפילה את הוריה ומכריחה אותם לדקלם טקסט כנוע של השלמה עם מצבם האומלל לעומת אושרה שלה.
תמונה 17: אדש וחנה מודיעים לחפץ על אירוסיהם.
תמונה 18: שוקרא משבח את שמלתה של פוגרה.
תמונה 19: אדש וחנה מבטלים את אירוסיהם.
תמונה 20: כולם מתכוננים לקפיצתו של חפץ מהגג. כל אחד אומר לו כמה דברים המבטאים את השפלתו ואת השמחה לאידו.
תמונה 21: חפץ שואל אם אף אחד לא קרא למישהו למנוע את קפיצתו. מסתבר שלא. הוא מבקש לוותר על הקפיצה ומתחייב להיות סמרטוט לשארית חייו. פוגרה ניגשת אליו ודוחפת אותו את מותו.
נושא המחזה "חפץ"
עיקרו של המחזה הוא בתיאור מאבק בלתי-פוסק בין יחידים השואפים להיבנות על חורבנו של הזולת. כל הדמויות במחזה פועלות מתוך מניעים אנוכיים קיצוניים, כך שלא יכולה להתפתח ביניהן ידידות, אהבה, או כל צורה אחרת של אינטימיות וקירבה אנושית. בעולם שבו בני-אדם מאשרים לעצמם את ערכם ועצם קיומם בדרך של השפלה עצמית ו/או השפלת הזולת אין מקום לחמלה אנושית.
מהות האדם על-פי המחזה "חפץ"
"חפץ" הוא מחזה על האדם האוניברסלי, האדם במירב היבטיו האומללים. האדם הזה הנו יצור אכזר, אגואיסטי, אידיוט, מגוחך, משפיל, מושפל וחסר-אונים. הוא מונע על-ידי יצרים הרסניים ודחפים כוחניים. יחסיו עם הזולת מבוססים על שנאה, קנאה, תחרות וניצול. הערך המרכזי בחייו הוא הדורסנות ותכלית הקיום – מירור חייו של האחר. אין הוא מסוגל לגלות ניצוצות של גדולת נפש; עולמו צר, קטנוני וחומרני, ואף הנאותיו מהחיים מותנות בכך שמישהו אחר איננו נהנה מהם. האדם נתון בסולם מעמדות חברתי מעוות. מעמדו נקבע לפי מידת הנזק שהוא מסב לזולתו. הרוע והאכזריות מזכים בעליונות ואילו הרוך והאנושיות גוזרים נחיתות.
אפיון הדמויות
חפץ
גיבור המחזה שהעניק לו את שמו. כשמו כן הוא: "חפץ" – הוא נתון במעמד אנושי נחות כשל חפץ דומם. למרות מקומו הנמוך בסולם המעמדות האנושי, מנסה חפץ להיאבק, אלא שמאבקו זה מעורר גיחוך ורחמים. הוא מבקש פירורים של תשומת לב. הוא נטול כבוד עצמי וככזה הוא בולע את כל ההשפלות.
במערכה הראשונה הוא עובר סדרה של פגיעות ועלבונות ובמערכה השנייה, הוא מגיב עם החלטתו לשים קץ לחייו. ניכר בחפץ שהוא סובל יותר מההתעלמות ממנו מאשר מההשפלות שהוא סופג. המונולוג שלו בתמונה השנייה חושף את בדידותו, את היותו חלק מרהיטי הבית, את סבלו הפיזי והרוחני, את רצונו לשנות זהות, את ניכורו לגופו שלו. "רע לי, רע לי מאוד, הלב דופק בכוח ולא נותן לי מנוחה, אני מזיע כל הזמן. הייתי ברצון מתקמט לי עכשיו והופך לכדורון ומתגלגל מתחת לארון. מה שמפריע לי באמת זה עמוד-השדרה שלי. כביכול לטובתי, מחזיק את הגוף, אבל בעצם מוקיע את הראש ברבים, לא נותן להתקמט, להיות כדורון". (תמונה 2). מתברר, שחפץ ביותו לבד מונע על-ידי רחמים עצמיים והצורך הבסיסי שלו להיות מושפל מוביל אותו לגלות את היריב שלו בו עצמו – "אני סוחב אתי אויב בתוך הגוף שלי" (תמונה 2).
כוחו המדומה של חפץ מתגלה מול החלשים ממנו. הוא נוהג בתוקפנות כלפי חנה צ´רליץ´, למרות שהיא היחידה שמתייחסת אליו באנושיות. הוא אטום לרמזיה הידידותיים של חנה ומנצל את ההזדמנות השפלה להשפיל את מי שנתפסת בעיניו כאומללה יותר ממנו עצמו. כך הוא מזכה את עצמו באישור על עצם קיומו.
הגדרתו את עצמו במלים: "קטון קטונתי" (תמונה 9) ממחישות היטב את הדימוי העצמי הירוד של חפץ. הוא מביע את עליבותו וכאילו מודע לכך שהשפלתו מעניקה לסובבים אותו את טעם קיומם. הוא קורבן בהסכמה ואין גבול לדרגת האכזריות שהוא מוכן לספוג. הוא מוצג כמציצן עלוב נפש, כבן שאינו ראוי לשאת בתואר זה לאחר שהוצג באוזלת-ידו בעת גסיסת אמו. נראה שאין שום עקרונות ומעצורים שיבלמו את הפגיעה בו.
הבחירה של חפץ במוות נובעת מקריאתו הנואשת לעזרה או מתוך הכרה כי המוות הוא מפלטו האחרון. הוא מאיים בהתאבדות, אולי כדי למשוך תשומת לב, לשבור במידת-מה את עוצמת הניכור האופף אותו. גם יוזמה מקאברית זו נתקלת בחומות האטימות של הסביבה, שלא רק שאינה נותרת אדישה למצוקתו, אלא אף חוגגת את ייאושו המזמן לכולם חוויה מרוממת רוח של צפייה בהתאבדותו.
חפץ מחפש את המוצא לחיים. הוא מתחייב להשתגע, להיות סמרטוט כל חייו ובלבד שיאפשרו לו להמשיך ולהתקיים, אבל תהליך ההרס לא יכול להיעצר.
האכזריות של האחרים מותירה אותו אבוד לחלוטין. אפילו ברירת המחדל האומללה שעמדה לרשותו של חפץ – חיים עלובים – הופקעה ממנו על-ידי פוגרה שהשליכה אותו מן הגג אל מותו המשפיל. בכך, מבטאת דמותו של חפץ את הניכור, ההשפלה, האכזריות וההיבנות מהרס הזולת.
פוגרה
פוגרה נמצאת בראש סולם ההשפלות. היא מלאת גאווה ויהירות, חדורת שביעות רצון עצמית ומדגישה שכל העולם סובב סביבה וצריך להעריצה. היא המציגה את עצמה ומגדירה את עצמה ובכך זוכה במקדמה פסיכולוגית במאבקיה עם הסביבה. שמה נגזר מהשורש פ.ג.ר ויש בו כדי לרמוז גם למושג ´פיגור´.
על פי סולם המעמדות המעוות, פוגרה מייצגת את התגלמות השלמות האידיאלית: יש בה נעורים, יופי, הצלחה בלימודים, עיסוק בספורט אופנתי, זוגיות מוצלחת – המקנים לה מקום של כבוד בחברה בה היא חיה. מעשיה נחשבים למיוחדים, מרגשים ומסעירים. היא השופטת והפוסקת במה שנוגע ליחסים בין הדמויות האחרות, והיא החורצת את גורלן. השיגעונות שלה נתפשים כחינניים והסובבים אותה עושים הכל כדי להתאים עצמם לקפריזות שלה ולזכות בקמצוץ אהדה מצדה.
עקרון ההנאה העצמית ועקרון התועלת מכוונים את פעולותיה ואלה כרוכים ברצונותיה המובעים פעמים רבות בתור קפריזות. היא נטולת מעצורים ומוכנה לסלק כל מה שמפריע לה בדרכה להשגת השליטה בכל הסובבים אותה.
היא חצופה, גסת-רוח ומרדנית. היא דורסת את הוריה ללא רחמים; רומסת את ארוסה, המשמש לה כלי עזר לשעשועיה; מבטלת את חפץ, בו היא רואה מעין אובייקט שלה, סמרטוט ובסופו של דבר גוזרת את מותו.
פוגרה סמכותית מאוד. כולם פוחדים ממנה, נשמעים לה ואף סוגדים לה. היא מזלזלת בדעות הזולת, גם כשמדובר ברגשות הוריה. היא לא מהססת להשפיל אותם ובלבד שיהיה ברור לכול שאין להגביל אותה בדבר ואין טעם אף לנסות.
חולשתה של פוגרה נחשפת בעת התמוטטות נפשית אחת (תמונה 15) בה היא זועקת: "אתם לא רואים שאני בסך הכל ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת תשומת לב?! אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע, ושעוד מעט אעשה במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במקרה כזה?!" – זהו ביטוי עז בו נחשפים פניה האמיתיים של פוגרה.
פוגרה, מודל החיקוי האולטימטיבי מתגלה כדמות קריזיונרית ואינפנטילית, שבויה באהבה עצמית ובמקסם שווא של אפסות זוהרת. השילוב של המצחיק והמזעזע ממחיש את הגרוטסקי שבדמותה – מעין מפלצת אלוהית, שתתגלה לבסוף כלא-כלום. לכן נראה שמעמדה בראש סולם המעמדות, המעוות כשלעצמו, הוא אירוני ביותר.
נחישותה של פוגרה להבטיח את שליטתה מתבטאת בהתעקשותה ולאחר מכן בגאוותה, להיות זאת שאחראית למותו של חפץ. אין היא מסתפקת בהשפלתו, אלא משליכה אותו מן הגג באקט של מעין "לקיחת אחריות" ההולם את מעמדה שהרי כדבריה: "אני שואלת למה תמיד אני מוכרחה להיות הרעה […] ודי! כי באמת, יש איזה גבול לסבלנות שלי" (תמונה 21). מכאן ניתן להסיק שהניגוד החריף בין העוצמה שיש לפוגרה ביחס לאחרים לבין מה שהיא באמת הוא אחד מגילויי המציאות האבסורדית של המחזה.
טיגלך וכלמנסע
בני הזוג שבביתם מתגורר חפץ שנים רבות. הם משפילים את חפץ ובכך הם מאוחדים ותמימי דעה. בהיעדרו הם נאבקים זה בזו ונחשפים במלוא עליבותם.
טיגלך מרשה לעצמו לפסוק אם חפץ נהנה או לא. הוא החלטי ונחרץ כשמדובר בחפץ. הוא תוקפני כלפיו, בוטה ומתגרה. הוא נוקט בדרכים שונות בכדי לשבור את רוחו של חפץ: התעלמות, השפלה על-ידי הצגה, משחקים נוסח חפץ וכד´. אין הוא מייחס חשיבות לחייו של חפץ, הנראה בעיניו טפיל חסר זכויות.
כלמנסע היא דמות נשית אכזרית, המשתתפת ברצון במעשי ההשפלה של חפץ. להבדיל מבעלה הכנוע, היא מנסה להיאבק מעט בבתה, ללא הצלחה. היא חשה שההתעסקות בחפץ היא בזבוז זמן, אך בהחלט מסייעת לבעלה ברמיסתו.
ביחסיו עם אשתו כלמנסע, מתגלה טיגלך כחסר-אונים. הוא מופתע ונבוך מהתקפותיה ומהאופן בו היא מציגה אותו כחסר תועלת. מכיוון שמעמדו בבית נחות, הן בפני אשתו וכמובן בפני בתו פוגרה, לא נותר לו אלא להילחם על כבודו בהשפלות בלתי-פוסקות של חפץ ובניסיונותיו להדגיש את היותו המציק הגדול לחפץ והאחראי הראשי לקפיצתו מהגג.
שוקרא
שוקרא הוא דמות משנית במחזה, שתפקידה להציג את אומללותו של חפץ. הוא המדרבן את חפץ להשפיל את ראשו, תוך שהוא מתגרה בו לאורך היצירה. הוא מתבונן מהצד ומבהיר שמהותו של חפץ היא לסבול. אין בו שום רצון לעזור. הוא מציג את סולם ההשפלות כמעין פילוסופיה מעמיקה ומגלה שביעות רצון מהחלטתו של חפץ להתאבד, כי בדבר אישוש לתיאוריית הקיום האנושית שלו – הרצון להתאבד מבשר מבחינתו כי "מתחיל להיות סדר בעולם" (תמונה 13). לקראת סוף המחזה, הוא הופך להיות דומיננטי בהשפעתו על חפץ לשים קץ לחייו.
שוקרא אינו קרוב ואינו חבר של אף אחת מן הדמויות. נוח לו באומללותם של האחרים והוא בהחלט נהנה מסבלם.
אדש ברדש
אדש הוא דמות סטטית, פסיבית, נתונה לרוב במצב שכיבה כיאה להיפוכונדר. תלונותיו, תחושת החולשה והעליבות, טענותיו כי חפץ לא מבקר אצלו והצגתו כבעל רגישות כרונית מחזקת את עיצוב דמותו האומללה. הוא מושא לזלזול מצד הסובבים אותו – כלמנסע קוראת לנעלי הבית שלה "אדש" ו"ברדש".
תנועותיו של אדש מגלות רפיון, קולו חלוש והוא מפחד מכל דבר. דאגתו המופרזת לניקיון מעוררת גיחוך. הוא חסר-ביטחון ונדמה שהוא נהנה במידת-מה מהשפלתו. הוא לא חובר לחפץ בניסיון להיאבק במשפילים. הוא עסוק בעצמו וגם כאשר חפץ מודיע על החלטתו לקפוץ מהגג, מגיב אדש באדישות וכלל לא מזדעזע.
כאשר נפתחת מעין אפשרות לאושר עבורו, בדמות שידוך לחנה המלצרית, מתברר שזוהי אשליה בלבד – אדש לא מסוגל לתקשר עם אף אחד, ובוודאי לא להיות שותף לקשר רומנטי כלשהו.
ורשביאק
הארוס של פוגרה שמהווה מעין צל שלה. אין לו מה לומר חוץ מדברי כבוד והערצה לפוגרה. הוא עד לגדולתה, אותה הוא מתאר בהתלהבות רבה. הוא נגרר אחריה למעשי השפלת חפץ והעלבת הוריה. הוא סוגד לה ומביע בהלה מפני האפשרות של ביטול החתונה. הוא נלחם על כל פירור תשומת לב שלה, אף במחיר של עימותים עם כלמנסע. הוא מבקש להיות פעיל בהשפלת הדמויות הנחותות ממנו ובאותה מידה הוא רווה נחת מהיותו מושפל על-ידי אהובתו.
חנה צ´רליץ´
הדמות האנושית ביותר במחזה. היחידה בעלת השם הנורמלי – רמז להיותה מציאותית משאר הדמויות. יש בה משהו עצוב: הבדידות, הפסיביות, העייפות, חוסר העניין בה. היא מלצרית בבית-קפה ומזוהה עם המקצוע. היא נתונה לחסדיהם של היושבים במקום שלא מתייחסים אליה יפה. יחסיה עם חפץ ועם אדש-ברדש נידונים לכישלון – הרוך והרגש שלה נעצרים בחומת האדישות, הטמטום והרוע שלהם. האפשרות להשגת אושר נראית לגביה נלעגת ובלתי-אפשרית.
לקראת סיום המחזה, מאבדת חנה את אנושיותה ומצטרפת לאחרים בשמחתם נוכח כוונתו של חפץ להתאבד. אז היא מצטרפת רשמית לצד המשפילים.
דמותה מסמלת במידה רבה את ההכרח להיסחף אחר הלך-הרוח הכללי ובסופו של דבר לאבד את הזהות האישית הייחודית לטובת היטמעות בחברה הסובבת. הפוטנציאל שהיה טמון בדמותה של חנה כ"משהו אחר" בנוף הקודר, לא מומש.
מערכות יחסים בין דמויות במחזה "חפץ"
במחזה קיימים שלושה סוגים של מערכות יחסים:
- מערכות יחסים בין גבר לאישה – מערכות היחסים בין המינים מאופיינות במאבק מתמיד על עמדה של כוח. הצדדים הנאבקים נראים כקריקטורות מצחיקות ומפחידות כאחד: הגברים – עלובים ואפסיים והנשים – מפלצות הרסניות. המאבק מסתיים בניצחון הנשים. זהו ניצחון שיוביל מן הסתם למאבק אבוד בין הנשים לבין עצמן.
- מערכות יחסים בין בני משפחה – בעל ואשה, הורים ובת, הורים וחתן. יחסים המושתתים לכאורה על "מה שראוי", אך למעשה מבוססים על מאבקי כוח והשפלה במסווה של נאמנות ואחווה משפחתית, המתגלית כמסכה שקרית וכוזבת.
- מערכות יחסים בין מכרים – מערכת צפופה של אנשים החיים באותה סביבה. כולם מכירים את כולם על כל החולשות וכולם עסוקים ברדיפה אחר כבוד באמצעות פגיעה בזולת. בתנאים שכאלה לא יכולה להתפתח ידידות או כל צורה אחרת של קירבה אנושית.
ý המשותף לכל סוגי מערכות היחסים הוא שכל הדמויות נתונות במאבק בלתי-פוסק של יחידים השואפים להיבנות על חורבנו של הזולת. צורך ההרס קיים בהם במודע ושלא במודע והוא מכוון הן כלפי חוץ (כנגד האחר) והן כלפי פנים (הרס עצמי).
אמצעי עיצוב ההופכים את "חפץ" לקומדיה שחורה
- אפקטים חזותיים מצחיקים: לבוש חריג (פוגרה יוצאת למועדון לילה בבגדי טניס; לבושה חזייה ותחתונים ולראשה כובע-טייסים; טיגלך לבוש בכותונת של כלמנסע ומודד לראשו כובע שלה; חפץ לבוש פיג´מה ועליה חלוק ספרים), תנועות מוגזמות וצורות הליכה מעוותות וכד´.
- אפקטים קומיים בפעולה: הצגת האדם באופן המדגיש את מגבלות גופו (צורת הליכתו הכפופה של אדש; איטיותה של חנה), פעולות חריגות המצביעות על היחסים בין הדמויות (הקפיצות על מיטתו של אדש; הקפיצות מעל חפץ), המעשה האלים בחפץ בסיום, ההופך את הקומי לטרגי ובכך יוצר את הקומדיה השחורה.
- אפקטים קומיים בדיבור: דיאלוגים הפונים אל הצד הנמוך של השפה. ביטויים ילדותיים, חזרות, ביטויים של הגזמה, צלילים מצחיקים, משפטים לא הגיוניים והפיכת המצחיק לעצוב (חפץ: "אתם באמת החלטתם להרוס לי את החיים" – טיגלך: "אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו"; כלמנסע: כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב דאגה. את רוצה להרוג אותי? – פוגרה: כן").
- מוטיבים: המוטיבים המרכזיים המעצבים את משמעות המחזה הם: ההשפלה, העליבות, הגיחוך בחיי האנשים, הניכור, ההיבנות מהרס הזולת, הצגת האדם כחפץ, האסון שאינו נמנע והאדישות למוות.
ý כל אלו מצביעים על "חפץ" כקומדיה שחורה, אשר ככל שהיא הולכת ומתפתחת, כך משתלטים עליה הומור אבסורדי בנושא המוות וציניות מוחלטת ביחס לכל ערך שהוא. אמצעי עיצוב אלו יוצרים עיוות קריקטוריסטי המשרת את מטרת היצירה – הצגת האדם בנמיכות רוחו.
סיכום
"חפץ" מציג תמונת חיים סיוטית, מצחיקה ומזעזעת, שמשקפת את דמות האדם וחייו, בעולם ששולטים בו האכזריות, ההשפלה והשמחה לאיד. הדמויות שקועות בחידלון רוחני המאפיין את חייהן ומותן. אין הבדל בין חפץ החי (שחייו אינם חיים) לחפץ המת (שמותו לא נוגע לאף אחד). כמו חפץ, גם הדמויות האחרות, נטולות פשר לחייהן וחסרות תכלית בפעולותיהן. חיי האדם אבסורדיים ויש בהם כדי לסמל (בהפרזה כמובן) את הטבע האנושי על תחלואיו השונים.
מקורות
- הנדלזלץ, מיכאל. "חנוך לוין על-פי דרכו". ידיעות אחרונות, 2001.
- לשם-עזרא, דנה. "חנוך לוין – חפץ". אור-עם, 1993.
- עפרת, גדעון. "הדרמה הישראלית". צ´ריקובר, 1979.
- שירב, פנינה. "מסך ומסיכות – ארבע פנים בדרמה בת זמננו". תל, 1989.
[1] תאטרון אבסורד – תאטרון החותר לבירור הפשר שבמצב האנושי ע"י נטישה של החשיבה ההגיונית. הוא עוסק במצבי יסוד של הקיום האנושי, שבמרכזו תפיסת עולם אבסורדית של חוסר פשר בחיים. זהו ז´אנר תיאטרלי המשקף את המציאות המודרנית, בה אבדה לאדם האמונה במשמעות הקיום האנושי ותכליתו.
[2] קומדיה שחורה – שילוב של קומדיה וטרגדיה באופן הצגת המציאות ותחושות החיים היומיומיות באמצעות הבלטת תכונות ומצבים כמו טיפשות, רשלנות, הפכפכות וכד´.
