ביקור הגברת הזקנה/ פרידריך דירנמט
מערכה ראשונה
תמונת הפתיחה – תחנת הרכבת
התמונה הראשונה של המחזה מתרחשת בתחנת הרכבת בעיירה גילן.
התחנה מוזנחת ועלובה, ארבעה אזרחים משועממים, מוזנחים ועלובים יושבים על ספסל ומלווים במבטיהם את הרכבות שחולפות. מדבריהם אנו מבינים שבעבר העיירה גילן פרחה ושגשגה, אך כעת היא פשטה את הרגל ותושביה חיים בחוסר כל.
מדברי האזרחים עולה גם שכל העיירה מחכה כעת לביקורה של המיליארדרית קלייר זנחסיאן, הם מצפים שהיא תתרום מכספה ותגאל אותם ממצבם הנואש.
את פניה של המיליארדרית הזקנה מתכוונים לקבל ראש העיר, המורה, הכומר ואיל – האיש שמועמד להיות ראש העיר הבא ואהוב נעוריה של הזקנה. הם מתכננים את טקס קבלת הפנים: המקהלה תשיר, פעמון הכבאים יצלצל, המתעמלים יציגו בפניה פירמידה, שתי נכדותיו של ראש העיר יגישו לה פרחים, נציגי העיר יישאו נאומים ואיל יעורר בה געגועים לעבר. ראש העיר שמתכנן את נאומו, מנסה לגייס פרטים חיוביים על עברה של קלייר.
ניסיונם המגוחך של תושבי העיירה להרשים את קלייר מלמדת על עליבותם ועל מצבם הכלכלי הנואש.
קלייר מגיעה
רכבת האקספרס עוצרת במפתיע בעיירה ומתוכה יורדת קלייר זנחסיאן. מתברר שהיא משכה בשרשרת החירום של הרכבת וגרמה לעצירתה. מבקר הכרטיסים כועס מאוד על קלייר ומאיים עליה, אך לאחר שמתברר לו שאישה זו היא מיליארדרית, ולאחר שהיא מציעה לו סכום כסף גדול, הוא משנה את גישתו ואפילו מציע לה שהרכבת תחכה לה עד סוף הביקור.
בגלל הופעתה המוקדמת של קלייר, קבלת הפנים לא מצליחה. בשל רעש הרכבות לא שומעים את דבריו של ראש העיר ואת שירת המקהלה. מקבלי הפנים מנסים להרשים את קלייר, אך למעשה מתנהגים בצורה עלובה ומגוחכת.
איל משוחח עם קלייר ומנסה להעמיד פנים ששניהם לא השתנו. אולם קלייר מטיחה את האמת בפניו ואומרת לו שהוא שמן ואפור שיער וכי גם היא עצמה הזדקנה והשמינה.
קלייר הגיעה לעיירה יחד עם בעלה השביעי מובי, היא מובלת באפיריון שמקורו במוזיאון הלובר שבפאריס. את האפיריון נושאים שני גנגסטרים רובי וטובי שקלייר הצליחה להוציא, באמצעות כספה, מהכלא השמור ביותר בעולם. וכן מתלווים אליה גם שני גברים עיוורים קובי ולובי. קלייר מביאה עמה גם ארון קבורה וכלוב שבו נמצא פנתר שחור.
קלייר ואיל מבקרים ביער קונרד – מקום שבו נהגו לבלות יחד בצעירותם. משיחתם אנחנו מבינים שבעבר הם היו חברים, אך איל עזב את קלייר כדי להתחתן עם מתילדה שלהוריה הייתה חנות. קלייר הפכה להיות זונה, עד שזקן מיליונר ארמני התאהב בה והתחתן אתה. כאשר איל מנסה לנשק את ידה של קלייר, הוא מגלה שזו יד תותבת (קלייר נפצעה פעם בהתרסקות מטוס).
הסעודה החגיגית במלון אפוסטל
ראש העיר נואם לכבודה של קלייר, אך דבריו מאוד לא מדויקים: הוא אומר שהייתה זהובת שיער, למרות ששערה היה אדום, הוא משבח את הישגיה בבית הספר, למרות שהייתה תלמידה גרועה. הוא מדבר על מעשי הצדקה שעשתה (אומר שקנתה מכספה תפוחי אדמה לאלמנה ענייה), אך קלייר מתקנת אותו ואומרת שהיא גנבה את תפוחי האדמה ונתנה אותם לאלמנה, על מנת שתוכל לשכב עם איל במיטתה.
קלייר מכריזה שהיא מוכנה להעניק לגילן מיליארד וכולם שמחים על כך מאוד. אבל אז מעמידה לפניהם קלייר את התנאי שלה למענק – היא רוצה לקנות תמורת כסף זה – צדק, כדי לתקן עיוות דין שנעשה בעבר. לפני 45 שנה, קלייר נכנסה להריון מאיל, אך הוא סירב להכיר באבהותו. הוא שיחד בבקבוק ברנדי שני עדים שנשבעו שבועת שקר שהם גם שכבו עם קלייר. קלייר נאלצה לעזוב את העיירה בבושת פנים, כשאנשי גילן צוחקים עליה. התינוקת שלה מתה לאחר שנה, והיא הפכה לזונה. לאחר שקלייר התעשרה, היא הצליחה למצוא את שני העדים, ומשרתיה סרסו ועיוורו אותם. קלייר מצאה גם את השופט והפכה אותו לרב-המשרתים בביתה (היא שילמה לו שכר עצום והוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי).
כעת קלייר דורשת את תיקון העוול שנעשה – היא דורשת שתמורת המיליארד שתשלם לעיירה, יהרגו את איל. קלייר רוצה שייעשה צדק לפי אמות המוסר שלה.
ראש העיר, בשם בני העיירה דוחה מכל וכל את הצעתה של קלייר ואומר: "עדיין אין אנו פראי אדם. אני דוחה את הצעתך בשם העיר גילן, בשם האנושות. מוטב שנשאר עניים משנתגאל (נזכה בגאולה) בדם אדם."
ובנוסח ההצגה: "אנחנו בכל זאת אירופה. אנחנו לא ברברים. מוטב להישאר עניים מאשר להפוך לרוצחים."
תגובתה של קלייר לדבריו: "אני אחכה"!
בשלב זה, נראה כי בני העיירה מתייצבים מאחורי ראש העיר בהתנגדותו להצעתה המעוותת של קלייר.
דבריו הופכים אירוניים, כאשר אנו נזכרים לאילו זוועות ומעשים ברבריים אחראית היתה אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
אפיון הדמויות (מערכה ראשונה)
קלייר זנחסיאן
פירוש השם מצרפתית הוא: בהירה וצלולה, בעלת יכולת לצפות את העתיד. "קלותו" הוא שמה של אלת הגורל מן המיתולוגיה היוונית, שם המזכיר את שמה ובכך יוצר קונוטציה של אלה השולטת בגורלות אדם.
מדברי האזרחים עולה ש"ההיא" אישה שבנתה את עצמה, שהתחילה מאפס והגיעה לצמרת. היא עושה מה שהיא רוצה ולא מתחשבת בשום מוסכמות ונראה שהיא מפצה את עצמה על עברה. היא מתאפיינת כשתלטנית כשהיא אומרת "אני תמיד מושכת בחוטים" ומצטיירת כמי שרואה עצמה כאלוהים. אל כולם היא מתייחסת כמו אל בובות שאמורות לספק את רצונותיה. היא מתנהלת כאילו העולם כולו שייך לה והיא יכולה לקנות הכול, גם בעלים, אותם היא מחליפה במהירות, תוך שהיא טוענת שכסף לא חשוב בעיניה. כשהיא מדברת על איל נחשפים רגשותיה: רגישה, מתרפקת על עברה, השם שהמציא לה איל "חתולת בר קטנה" ("חתלתולה פראית שלי"), מעיד על כך שהיא אנוכית ויצרית מאוד, זו גם הסיבה להחלפת הבעלים. מהר מאוד מתברר שהיא לא סובלת שקר והתחסדות, מעדיפה לומר אמת בפנים. היא אוהבת לזעזע את הסביבה בבוטות שלה, למשל בסיפור איבריה המלאכותיים, היא בעלת חוש הומור ואירונית באופן שבו היא רומזת על סופו של איל. למרות עושרה המופלג היא לא מתנשאת אלא עממית בהתנהגותה. היא מכירה היטב את טבע האדם ואת קצוות החברה: אפיפיורים ונשיאים לצד נציגים מהעולם התחתון.
קלייר נבגדה על ידי אהובה בדרך אכזרית שהביאה אותה למכור את גופה על מנת לקיים את התינוקת שנולדה לה ומתה. אחרי כל זה היא כבר לא פנויה להרגיש דבר. היא הפכה "מכונת צדק" לטענתה.
היא מעוררת חלחלה, כפי שאומר המורה, ויש בה כאילו היכולת לקבוע גורלות כמו אלה. היא גם מתארת את עצמה כבת אלמוות כשהיא טוענת "אותי אי אפשר להרוג". אפילו הפנתר השחור, אותו היא נושאת ממקום למקום מחזק את דמותה האלילית, שהרי האלים המיתולוגיים היו מלווים בדרך כלל בחיה מקודשת כלשהי .
דמותה מייצגת את הסיאוב החומרי, את "העושר המקנה כוח", את הכוח הטמון בכסף, כשהטענה שלה היא שאין אדם שאי אפשר לקנות אותו בכסף. היא מייצגת את יצר הנקמנות, באמצעות השפלת בעליה כנקמה על זניחת הגבר שרצתה. היא כמו מקובעת על טקס הכלולות שנגזל ממנה בנעוריה.
היא מייצגת חייתיות ואכזריות – בתפיסת העולם המושתתת על "שן תחת שן". מייצגת את הקדמה, בהיותה עשויה כולה תותבות וניתוחים פלסטיים ואחרים. מייצגת את תופעת הצריכה והתאוותנות המאפיינת את המתעשרים החדשים, את הישירות והכנות – למרות המלאכותיות שלה, היא תמיד אומרת את האמת הקשה והמרה בפנים באופן ישיר וכן. ולבסוף, מייצגת עמדה כלפי החיים: צדק, מוסר וערכים סובייקטיביים. היא גילום קיצוני של עמדה כלפי החיים לפיה כסף הוא אלוהי האדם – הכסף קונה הכול .
איל
פירוש השם: חולה, ואכן הוא נעשה חולה וחסר אונים, פסיבי ומוכן, בסופו של דבר, למות, כדי לקיים את הצדק. בצרפתית, "איל" משמעו "הוא", וביצירה הוא אכן הופך לזר, ל"הוא" של העיירה.
הוא דמות עלובה ומגוחכת. הוא חסר כבוד עצמי, מזדקן, מפסידן, שלא הצליח בכלום, לא בעסק, לא בחיי הנישואין ולא בגידול הילדים. הוא טיפש ורדוד ולא מסוגל להבין את מה שהיה לו עם קלייר בעבר. השפה שלו היא אוסף קלישאות ריקות והוא תמיד מכר את עצמו תמורת כסף, מה שהופך אותו לבזוי ביותר. בעבר זנח את קלייר לטובת מתילדה בגלל כספה ובהווה מוכן לזייף רגשות ולשקר בעניין עזיבתו את קלייר (כדי לאפשר לה להתקדם ולצאת מגילן). הוא חושב שיוכל לתמרן ולרמות את קלייר, וכך מצטייר באירוניה – כמי שלא מבין כלל את כוונותיה למרות הרמזים הרבים שהיא מפזרת.
גם דמותו היא דמות ייצוגית – למעשה הוא אדם ככל אדם, שעשה טעות בצעירותו, פגע כמו שצעיר יכול ועלול לפגוע באהובתו. איל הוא "כל אדם" נוסח גילן: זעיר בורגני, חוטא קטן המעדיף, מעל לכל, חיי נוחות וביטחון כלכלי.
במערכה הראשונה הוא דומה בכל לשאר אנשי גילן, עד כדי כך, שהוא המועמד הטבעי שלהם לכהן כראש העיר הבא. בעבר הרחוק הוא התנער מאחריותו כלפי קלייר ותינוקה – "חטא נעורים", שבהחלט אינו נתפס כפשע מזעזע במסגרת המוסר הבורגני של גילן, מה גם שהתנערותו נבעה מרצונו לשאת לאישה את בעלת המכולת. כללי המוסר הבורגני הכפול מאפשרים לבחור צעיר "לעשות חיים", אך בשלב מסוים מצפים ממנו "להסתדר בחיים" באופן תכליתי. תפקידו במערכה הראשונה להוביל את מסע השכנועים שבסופו קלייר תסכים לתרום מכספה על מנת לחלץ אץ תושבי גילן ממצוקתם הכלכלית הקשה.
במערכה זו קלייר מפזרת רמזים על מה שעתיד להתרחש:
- "אני לא זקוקה לעיתונות בגילן. אחר כך הם כבר יופיעו."
- "תמיד תכננתי לבוא. כל חיי, מאז שעזבתי את גילן."
- לשוטר: "אין לי כוונה לעצור מישהו. אבל אולי יהיה לעיר גילן צורך בך. האם אתה עוצם עין לפעמים? מוטב שתעצום שתי עיניים."
- לכומר: "האם אתה נוהג לנחם את הגוססים? מבטיח גן עדן גם לאלה שנידונו למוות? אולי ינהיגו שוב את גזר דין המוות שבוטל."
- "הבאתי אתי ארון קבורה. אולי יהיה לי צורך בו."
- "אותי אי אפשר להרוג."
- לרופא: "האם אתה כותב תעודות פטירה? אז קח בחשבון אפשרות של התקף לב פתאומי."
- למתעמל: "האם כבר ניסית פעם לחנוק מישהו עם הכוח הזה שלך?"
- "לי יש כסף. הרבה כסף. ואני נהייתי הגיהינום."
- בסוף המערכה הראשונה היא אומרת: "אני אחכה".
מערכה שנייה
בסיום המערכה הקודמת תושבי גילן גילו התנגדות להצעתה של קלייר ואמרו שלא יתנו יד לפשע ולא יפגעו בערכי הצדק והמוסר שלהם.
במערכה זו מתרחשים מספר אירועים שמעידים על כך שתושבי העיירה אינם מצליחים לעמוד בהבטחתם. מערכה זו מהווה נקודת מפנה לסיבוך שהתרחש במערכה הראשונה.
נסיונותיו של איל להציל את עצמו
במערכה זו אנו רואים שינוי בהתנהגות התושבים. מצד אחד הם מצהירים על נאמנותם לאיל: "אנו תומכים באיל שלנו כמו סלע… אחרי הכל אתה האזרח הכי אהוב בעיר", אך למעשה הם משנים את התנהגותם. כולם עסוקים ברכישת דברי מותרות: "בהקפה. נא לרשום". הם קונים פריטים שקודם לכן לא הרשו לעצמם ומתחייבים לשלם מאוחר יותר.
גם הקורא וגם איל מבינים שחובות העיר גדלים והדרך היחידה לפרוע חובות אלו, היא באמצעות כספה של המיליארדרית הזקנה. האזרחים קונים טבק, קוניאק, סיגריות משובחות וכן נעליים צהובות. העובדה שכולם קונים נעליים צהובות מסמלת את התנהגות העדר של התושבים. הם נסחפים זה אחר זה.
גם נציגי העיר, שאמורים לייצג ערכים של חוק, צדק ומוסר ולתת דוגמא אישית, נסחפים למסע הקניות בזה אחר זה. איל, שחושש ממה שעלול להתרחש, פונה אל השוטר, ראש העיר והכומר במטרה לנסות להציל את עצמו.
- השוטר – איל פונה אל מפקח המשטרה המייצג את שלטון החוק. הוא דורש ממנו לעצור את קלייר שמסיתה את התושבים נגדו. השוטר טוען שהצעתה של קלייר אינה רצינית ורק אם יהיה איום ישיר על חייו של איל הוא יוכל לפעול. איל מבחין שגם השוטר מתנהג כמו כולם – הוא רכש נעלים חדשות, התקין לו שן זהב ושותה בירה תוצרת חוץ.
- ראש העיר – האיש שהכריז על תמיכתו באיל וגינה את הצעתה של קלייר. איל דורש ממנו את הגנת השלטונות, אך זה מציע לו לפנות למשטרה. ראש העיר, המאשים את איל בכפיות טובה בכך שאינו מאמין בתושבי גילן, מתגלה כאדם צבוע. הוא מגנה את התנהגות איל כלפי קלייר ואומר שכבר אינו מתאים לשמש כראש העיר. הוא נותן הוראה לא לפרסם את הצעת קלייר בעיתונות ורוכש, כמו כולם, חפצים יקרים (טבק יקר, עניבת משי ונעליים חדשות), כמו כן הוא עושה תכניות לשיפור פני העיר.
- הכומר – מייצג את הממסד הדתי, את ערכי החמלה והמוסר. כשאיל פונה אל הכומר בבקשת עזרה, הכומר אומר לו: "אין לחשוש ממות הגוף – אלא רק ממות הנשמה". כלומר, הוא מציע לו להתרכז בחיי העולם הבא (רמז לכך שהוא עומד למות). הכומר מנסה לשכנע את איל שפחדו נובע מכך שהוא בגד בקלייר ולכן הוא חושב שכולם גם בוגדים. גם הכומר מתגלה כאדם צבוע, שכן גם הוא רכש פעמון חדש לכנסיה. רק בסיום דבריו מדבר הכומר בכנות ואומר: "ברח, אנחנו חלשים… ברח, הפעמון מצלצל… בגילן. פעמון הבגידה. ברח, אל תעמיד אותנו בניסיון".
בריחת הפנתר השחור, המצוד אחריו והריגתו
הפנתר השחור, שקלייר הביאה איתה לעיירה, ברח מכלובו ובמצוד אחריו משתתפים כל תושבי העיירה. בסופו של דבר הם תופסים את הפנתר והורגים אותו בפתח חנותו של איל. אירוע זה מרמז על מה שיקרה בהמשך. כשם שכל אנשי העיר ערכו מצוד אחרי הפנתר שברח, כך הם יערכו מצוד אחר איל (שכינויו בפי קלייר היה "פנתר שחור"). בריחת הפנתר והריגתו מהווה רמז למה שיקרה גם בהמשך.
ניסיון הבריחה של איל
איל מנסה לברוח על מנת להציל את חייו כפי שיעץ לו הכומר. ניסיון זה נכשל מאחר והוא נחסם על ידי תושבי העיר שעמדו סביבו בתחנה ומנעו ממנו לעלות לרכבת. גם בסצנה זו מתגלה צביעותם של התושבים שאומרים לו שהם באו להיפרד ממנו ומאיצים בו לעלות לרכבת, אך למעשה מקיפים אותו ומונעים ממנו להציל את חייו.
בסצנה זו רואים שגם תחנת הרכבת עברה שינוי. התחנה כבר איננה כל כך עלובה כמו שהייתה בתחילת המחזה. יש בה לוח נסיעות חדש, כרזות ופרסומות לנופש ותרבות והמבנים שלה שוקמו. ניתן לומר שמצבה של תחנת הרכבת מייצג את מצבם של אנשי גילן.
ישיבת קלייר על מרפסת המלון
בזמן שכל האירועים הנ"ל מתרחשים, קלייר יושבת במרפסת המלון ומנהלת את ענייניה בשקט ובשלווה. היא משקיפה על העיר ועל השינויים המתרחשים בה. בין השאר היא מחליפה בעל כשמידי יום מגיעים למלון זרי קבורה שגם הם מרמזים על מותו הקרוב של איל.
אפיון הדמויות (מערכה שנייה)
קלייר זנחסיאן
במערכה הזו מתחזקים מאפייני דמותה מן המערכה הראשונה. היא נמצאת על המרפסת, גבוהה מכולם כמו אלה שמושכת בחוטים. היא יודעת בוודאות כי תכניתה תצא אל הפועל. תכונה נוספת שלה היא שאיפתה לנסות הכול בחיים ולהגשים את חלומותיה, ולכן היא מתכוננת לחתונתה בכנסיית גילן. במערכה זו נחשף יחסה למין הגברי – הם אובייקטים עבורה, היא מזלזלת בהם וביכולותיהם, אין להם כל חשיבות בעיניה. היא שואפת לשלוט בהם תמיד, אך מוקירה תודה למי שראוי.
איל
איל עדיין לא תופס את חומרת המעשה שעשה ומצדיק את עצמו בכך שהיה צעיר ושכך היו נוהגים כולם. הרגש האמיתי הראשון שלו במחזה הוא רגש הפחד, כשהוא מבין סוף סוף את מצבו הנואש ואת העובדה שהוא לכוד. זה גם המקום שהוא מעורר רחמים. לא ניתן לומר שהוא הפך לאדם טוב יותר, אך דמותו, לראשונה, מעוררת הזדהות. בפניותיו אל השוטר, ראש העיר והכומר, ובניסיון הבריחה שלו, איל מנסה לפעול לשנות את גורלו ולהימלט מפניו. אך ללא הצלחה.
מצבו של איל מעוצב בהקבלה לפנתר השחור שברח וניצוד לאחר מרדף של אנשי העיר. הפנתר נורה בפתח חנותו וזהו רמז מטרים לסופו המר.
הרמזים המטרימים
- רובים ואקדחים – אלה שכוונו כלפי הפנתר השחור והרגוהו, יכוונו כלפי איל כי יש ביניהם הקבלה. הפנתר נורה בפתח חנותו של איל – רמז מטרים לסופו המר של איל עצמו.
- נשות העיר שאומרות על בעלה השחקן של קלייר כי הוא שיחק בתפקיד של כומר וצייד – זה רמז מטרים לכך שגם הכומר יצטרף ל"ציד" אחר איל.
- "עם כסף אפשר להשיג הכול" אומר אזרח, מה שרומז על הצלחת התוכנית של קלייר. האזרחים קונים את כל מה שחפצה נפשם, ואילו קלייר המעוורת אותם, יודעת כי גם היא תקנה את חייו של איל – נקמה על מעשהו בעבר.
- הסצנה שבה האזרחים מקיפים את איל בתחנת הרכבת היא רמז מטרים לסצנת הרצח ההמוני שתתרחש בהמשך. זהו ביטוי עז לצביעות ההמון תאב הכסף, המוכן להתנער ממחויבותו המוסרית לחיי אדם ולקיום משפט צדק.
המוטיבים
- הדייג – שני העיוורים עוברים עם חכות דייג כסמל לכך שקלייר יושבת במרפסת המלון ודגה את אנשי העיר עם פיתיון הכסף.
- הצייד – מסמל רצח.
- הצבע הצהוב – הנעליים הצהובות והזהב הם סמל מובהק לתאוות הבצע של אנשי העיר ורכישת הנעלים היא סמל לעדריות ולהתפתות כולם אחר הכסף.
מערכה שלישית
ביקור משלחת נציגי העיר אצל קלייר באסם של פטרס
אחרי חתונתה של קלייר, מגיעים הרופא והמורה לקלייר ומנסים לשכנע אותה לבטל את תכניתה לרצוח את איל ולנסות תכנית אחרת. כשהם אומרים לה כי העיר שקועה בחובות, היא אומרת להם שהם יודעים בדיוק מה לעשות. הם מספרים לה שהם חיים כבר 29 שנים בעוני ובדלות, ולמרות שיכולים היו לחיות במקום אחר, הם שמרו על נאמנותם לעיר ולא עזבו אותה. הם מציעים לקלייר לקנות את המפעלים של העיר וכך, במקום לבזבז סתם את המיליארד, לזכות ברווחים. קלייר בתשובה אומרת להם שהיא כבר קנתה את כל מפעלי העיר ובתיה וכי המצוקה הכלכלית של העיר היא חלק מתוכנית הנקמה שלה.
הרופא והמורה מנסים להחמיא לקלייר ולפנות לרגשותיה ומצפונה ואומרים לה: "את אישה אוהבת… אנו מבינים אותך היטב… עזרי לאנשים חלשים", אך קלייר משיבה שרגשות אנושיים הם עניין למיליונרים רגילים. עם כוח פיננסי כמו שלה ניתן לשנות סדרי עולם. קלייר אומרת: "העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית זונות. גילן תמורת רצח – שגשוג תמורת גוויה". כלומר, כשם שהם הפכו אותה לזונה המוכרת את גופה, היא תגרום להם למכור את ערכיהם תמורת כסף.
תשובתה של קלייר היא חד משמעית, תושבי גילן מבינים שאין להם ברירה. כדי להשתיק את מצפונם יהיה עליהם לראות באיל פושע, שלמען הצדק צריך להוציא אותו מתוכם.
ההתרחשויות בחנותו של איל
איל נמצא למעלה בחדרו ולא מתערב במה שמתרחש בחנות. המורה מגיע לחנות ושותה לשכרה. בחסות השיכרון הוא אוזר אומץ לומר את האמת. המורה אומר לגברת איל שהיא צריכה להתבייש על בגידתה בבעלה, שהפורענות הולכת וקרבה וכי דברים זוועתיים עומדים להתרחש בגילן.
בזמן שהמורה מדבר בפני העיתונאים, מנסים כל תושבי גילן להשתיקו, כולל איל עצמו. המורה מנסה לשכנע את איל להיאבק על חייו, ליצור קשר עם העיתונות ואומר: "איזה מין בני אדם אנחנו? המיליארד ההוא שורף את לבותינו." המורה אומר שהניסיון שהם עומדים בו גדול מדי והוא חושש שגם הוא יהיה שותף לפשע: "אני חש שלאט לאט גם אני נהפך לרוצח".
בתגובה לדבריו של המורה, איל מודה לראשונה בטעותו ובחטאו: "אני עשיתי את קלרה למה שהיא, ואת עצמי עשיתי למה שאני – חנווני מזוהם".
במערכה זו מצבו של איל ומעמדו בעיר מתדרדרים עוד יותר. ביתו אינו מקלט עבורו, משפחתו בגדה בו, אשתו שיקמה את החנות, התכוננה לקנות את תמונת דיוקנו מהצייר כדי שזו תשמש לה מזכרת וקנתה מעיל פרווה יקר. בנו קנה מכונית ובתו החלה בלימודי טניס, אנגלית וצרפתית. כולם ללא יוצא מן הכלל נחושים לשתף פעולה וסבורים כי איל פושע שדינו מוות.
לעומת זאת, מבחינה מוסרית נמצא איל במקום טוב יותר כי הוא עובר את שלב ההיוודעות ומתחיל לקחת אחריות לחטאו, למעשיו מן העבר.
הופעת ראש העיר בחנות
ראש העיר מגיע עם רובה טעון. הוא מודיע לאיל כי בערב תתקיים אסיפת עם במלון האפוסטל. באסיפה זו ידונו בעניינו של איל. ראש העיר רומז לאיל שייתכן ש"יעשו שגיאה", כלומר, יחליטו שיש לרצוח אותו, ולכן הוא מציע לאיל להתאבד מתוך נאמנות לכלל, כדי שמצפונם של אנשי גילן יהיה נקי.
איל דוחה את הצעתו של ראש העיר. הוא אמנם מוכן לקבל עליו כל מה שיוחלט באסיפה ואומר: "אני לא מתנגד, אבל לא אוכל לפעול במקומכם". בכך שהוא מסרב להתאבד, הוא בעצם נוקם בבני עירו על הסבל הרב שגרמו לו. הוא לא מוכן להיות זה שינקה את מצפונם. יחד עם זאת אמירתו זו מעידה על השינוי שחל בו. הוא אינו מתכוון להתנגד לפסק הדין כי הוא מכיר באשמתו.
הנסיעה האחרונה
איל נוסע עם בני משפחתו במכונית החדשה שקנה בנו. הנסיעה של איל בחברת בני משפחתו נראית תמונה מאושרת של משפחה היוצאת לטבע בשעת שקיעה, אלא שהשקיעה מסמלת גם את סוף חייו של איל. המכונית ומעיל הפרווה נקנו במחיר חייו. בני משפחתו הם אלו שחתמו על גזר דינו והוא בדרך לביצוע גזר הדין. איל לא רוצה שבנו ייסע מהר, הוא רוצה להתבונן בסביבה, בעיר שבה חי כמעט שבעים שנה. הוא רואה את השגשוג הכלכלי המביא לאושר "בכל מקום צחוק של ילדים וזוגות נאהבים", אלא שמראית עין מאושרת זו נקנתה בדמו.
קלייר ואיל ביער קונרד
איל מבקש שיורידו אותו ביער קונרד, כדי שמשם הוא ילך לאסיפה. ליער מגיעה גם קלייר עם בני לווייתה. במפגש ביניהם איל מתעניין בפעם הראשונה בילד שנולד להם. הוא מבקש לדעת פרטים ספציפיים על הילד שנולד. קלייר אינה זוכרת במדויק פרטים אודות הבת שמתה. היא מכנה אותה "היצור" ומנסה להחליף את נושא השיחה, היא מתגלה כחסרת רגשות. קלייר מתוודה בפני איל על אהבתה הרבה אליו שהפכה להיות לדבר מרושע: "אהבתך מתה לפני שנים רבות, אהבתי שלי לא יכלה למות, וגם לחיות לא יכלה, היא הפכה להיות משהו מרושע כמוני".
אסיפת העם במלון האפוסטל
כל אנשי גילן מתאספים בבגדים חגיגיים במלון האפוסטל, באותו מקום שבו קלייר תבעה את עשיית הצדק והענשת איל. כעת, במהלך האסיפה, מקיימים התושבים את דרישתה והצדק שביקשה נקנה תמורת כסף.
את האסיפה פותח ראש העיר שמודיע על כך שהם מתכנסים על מנת לקבל את המענק של קלייר. המורה, שקודם לכן אמר את האמת הקשה והביע את התנגדותו לכל מה שקורה, מדבר עכשיו בשם המוסר והצדק כדי להצדיק את קבלת הכסף. הוא אומר על קלייר: "תמורת המיליארד שלה היא רוצה בצדק, היא רוצה שקהילתנו תהפוך לקהילה ישרה ורודפת צדק". דבריו הצבועים של המורה, הזוכים למחיאות כפיים, שכנעו גם את כתב הרדיו שאמר שנאומו של המורה מוכיח על גדלות מוסרית.
ראש העיר פונה אל נציגי הציבור, מזכיר את המיליארד שקלייר הציעה להם, ושואל האם יש להם שאלות לגבי מענק זה. המילה "שתיקה" חוזרת פעמים רבות בסצנה זאת – מה שמוכיח את קשר השתיקה, את העובדה שכולם בעצם שותפים לרצח. גם איל עצמו שותף לקשר השתיקה, הוא אינו מנצל את נוכחות אנשי התקשורת כדי להציל את עצמו.
בהצבעה כולם מצביעים פה אחד וחוזרים אחרי דברי ראש העיר: "קבלת המענק אושרה פה אחד, לא למען הממון… אלא למען הצדק… ולמען המצפון". החזרה על דברי המנהיג, האווירה החגיגית והשימוש במילים גבוהות, מזכירים פולחן דתי והדבר מבטא את הרעיון שהכסף הוא הפולחן. בעולם המודרני כולם סוגדים לכסף כמו שסוגדים לאל.
טקס הרצח
איל מוצא להורג כאשר העיתונאים ואנשי התקשורת לא נמצאים במקום, כי הם הוזמנו לכיבוד קל. אנשי גילן יוצרים שני טורים ואיל נשלח בין שני טורים אלו, שבראשם עומד המתעמל. לאט לאט נסגר השביל על איל. הוא נרמס על ידי ההמון ונחנק כנראה על ידי המתעמל.
להבדיל מן הטרגדיה היוונית הקלאסית, הרצח מבוצע על הבמה במטרה לזעזע את הקהל ולעורר אותו לביקורת כלפי החברה ההרסנית, חסרת המוסר והערכים.
כל הרמזים שהופיעו בתחילת המחזה מתקיימים כעת:
- המתעמל – חונק את איל.
- הכומר – מנחם את איל לפני רציחתו (מציע לו סיגריה אחרונה).
- הרופא – מודיע לעיתונות שאיל מת משבץ.
- השוטר – לא מגיב, כלומר, עוצם את עיניו, כפי שקלייר ביקשה שיעשה.
בסיום התמונה, קלייר מעניקה את המיליארד לתושבים תמורת ביצוע הרצח. היא אומרת: "הנה ההמחאה".
תמונת הסיום בתחנת הרכבת ושירת המקהלה
המחזה מתחיל ומסתיים בתחנת הרכבת. יש כאן סגירה של מעגל. בפתיחת המחזה תחנת הרכבת הייתה עלובה ומוזנחת, ואילו עתה היא משופצת ומקושטת והעיר מודרנית ועשירה. המצב הכלכלי המשופר בא לידי ביטוי גם בבגדים המהודרים שהתושבים לובשים.
בתמונה זו מופיעות שתי מקהלות השרות שיר הלל לכסף. הן שרות על כך שהעוני הוא הנורא שבפגעי האדם, הוא הגורם להשפלתו. ואילו הכסף מאפשר לאדם לחיות ברווחה: להתלבש כראוי, לאכול, לרכוש דעת ותרבות ועוד. זהו כמובן רמז להתרחשויות האחרונות בגילן. המקהלה מסיימת את דבריה בשיר תפילה לאל, שישמור על העיר שלא תידרדר שוב לימי העוני החשוכים, על מנת שיוכלו להתענג על כל הטוב שניתן להם.
דירנמט עצמו מדמה את המקהלה למקהלה בטרגדיה היוונית. בטרגדיה היוונית, הישועה באה לעיר לאחר תיקון המעוות, סילוק החטא. ואילו כאן החטא הוא המשחרר מן המגיפה ומביא את הרווחה. זוהי פרודיה על המקהלה של סופוקלס.
בני העיר שמחים על כך שהגורל הטוב שינה את מצבם. בהמשך הם נפרדים מקלייר כמו מאלה שהיטיבה עמם, הם מתעלמים מכך שהם עצמם עשו מעשה לשינוי "הגורל", שדבר לא בא מלמעלה.
בני העיר מתפללים שהאל ישמור על רמת החיים שלהם. רמת החיים מצטיירת כערך מקודש. תקוותם לשלום ולחירות מצטיירת כאירונית על רקע פגיעתם בשלומו של איל, והויתור על ערכיהם וחירותם בהיכנעם לקלייר ולממון. דברי המקהלה מסתיימים במה שהוא העיקר בעיניהם: "טוב נתענג בגילה."
בהסבר שלפני דברי המקהלה מדמה אותם דירמנט ל"ספינה פגועה, הנישאת למרחקים, משגרת אותות אחרונים". כלומר, החטא לא יכול להביא לרווחה אמיתית. כמו בטרגדיה היוונית, זהו הניגוד האירוני בין המקהלה החושבת שהכול בא על מקומו בשלום, לבין הנורא מכל שעתיד להתרחש, הפגיעה קיימת והמקהלה נמצאת על ספינה ששוקעת. הסדר לא שב על כנו.
המוטיבים
מוטיב השתיקה – ראש העיר מבקש מאיל שישתוק, לאורך המחזה ובעיקר במשפט עצמו כולם שותקים. השתיקה מאשרת את הצביעות ואת ההתחמקות מהאמת האכזרית ומן האחריות.
מוטיב הדיבור הכפול – משקף את ההיסחפות של אנשי העיר אחרי ההחלטה לנטוש את איל. במרדף אחרי איל בתחנת הרכבת, כולם חוזרים זה על דברי זה. את שיטת הדיבור הכפול רכשו בני העיר משני משרתיה העיוורים של קלייר. הדיבור הכפול מסמל את ההליכה כעדר עיוור אחרי הכסף והכוח. הדיבור הכפול מבטל את אפשרות המחשבה החופשית או ההתבוננות הנקייה מהשפעות של אחרים. כולם כרוכים זה בזה, וכשהשחיתות והאכזריות חודרים לעיירה, כולם נדבקים בהן.
אפיון הדמויות (מערכה שלישית)
קלייר
הממון מקנה לקלייר כוח עצום, והיא מצטיירת כאלת הגורל הכול יכולה. קלייר מצטיירת כשיא השחיתות וחוסר המוסריות – היא קונה רצח של אדם וגורמת להשחתה מוסרית של עיירה שלמה. היא מזלזלת בחוקים ובנורמות, לדוגמה: עצירת הרכבת באמצעות פעמון החירום. היא גם מזלזלת במוסד המשפחה: מחליפה בעלים.
אולם בניגוד לאנשי העיר, קלייר לא מזויפת. היא לא מעמידה פנים שהיא מתרגשת לראות שוב את עיירת הולדתה, אלא אומרת ברדתה מן הרכבת: אני מזהה את המקום העלוב. קלייר יורדת מהרכבת לפני שבני העיר הספיקו לארגן את קבלת הפנים, היא חושפת אותם כפי שהם. גם בהמשך היא תמשיך לקלף מהם את הקליפות ותחשוף את מהותם האמיתית. קלייר אינה משחיתה את אנשי העיר, היא חושפת משהו שהיה קיים בהם. היא משתעשעת באיל, מזכירה את העבר, אך אינה מאפשרת לו להעמיד פנים כאילו הכול נשאר כמו בעבר: היא אומרת לאיל שהוא לא נשאר פנתר שחור, אלא הוא שמן, אפור שיער ושותה יותר מדי.
גם לגבי עצמה היא כנה בצורה אכזרית: היא אומרת שגם היא הזדקנה ושמנה, מציינת שאבדה את רגלה השמאלית ומראה את התותבת. כאשר איל והיא נמצאים ביער קונרד, אחד מהמקומות שבהם נהגו להיפגש ולאהוב בעבר, איל מנשק את ידה ואומר שזו אותה יד קרירה וצחורה, אבל קלייר מנתצת את הזיוף באומרה שהיד היא תותבת משנהב.
כאשר ראש העיר נואם ומנסה ליפות את העבר, היא מתקנת אותו. ראש העיר משבח את הבניינים החשובים שבנה אביה, אך קלייר אומרת שאביה בנה את המשתנה הציבורית, והיא עצמה נהגה לשבת על הגג ולירוק למטה. כשראש העיר מציג אותה כמי שעושה מעשי צדקה, קלייר מבהירה שלא פעלה מטוב לב, אלא גנבה תפוחי אדמה עבור האלמנה, כדי שתרשה לה לשכב עם איל במיטה שלה.
קלייר רומזת על כוונתה להרוג את איל כבר מההתחלה, בכך שהיא אומרת לשוטר שיצטרך לעצום שתי עיניים, שואלת את הכומר אם הוא מנחם את הנידונים למוות ואת המתעמל אם הוא ניסה לחנוק מישהו. אולם אנשי העיר לא מבינים שזו אמת, דבריה נתפסים כבדיחה: איל מתפקע מצחוק, ואנשי העיר רואים בכך התנהגות מוזרה של מיליונרית.
בהמשך מתברר שקלייר מאפשרת לאנשי העיר לקבל את פניה כמושיעה, אבל היא זו שהרסה את מקורות הפרנסה של העיירה, כדי לנקום על העבר. בזמן הארוחה החגיגית שלפני ההכרזה, קלייר מבהירה שהיא לא שכחה את העבר. הארוחה הופכת למשפט. ניתן לראות את כוחה העצום בכך שהיא השיגה את שני האנשים שהעידו נגדה עדות שקר, למרות שהם היו בארצות רחוקות. היא סרסה ועיוורה אותם, והפכה אותם ואת השופט למשרתים שלה. קלייר מבהירה שגם איל לא יצליח להימלט מידה. איל מנסה להתחמק מאחריות, אבל קלייר אומרת לו שהוא אחראי למה שקרה לה: איל בחר את דרכו בחיים, אבל כפה עליה את דרכה. כעת היא דורשת לתקן עוול זה.
כאשר ראש העיר מסרב להצעתה לרצוח את איל תמורת תרומה של מיליארד, קלייר אינה מתרגשת. היא בוטחת בכוחה ויודעת שאנשי העיר חלשים מבחינה מוסרית, לכן היא עונה: "אני אחכה".
קלייר זוכרת את הבוז והצחוק של אנשי גילן, שליוו אותה כאשר נאלצה לעזוב את העיר. נקמתה אינה רק באיל, שהרי יכלה להרוג אותו בעצמה, קלייר מכריחה את אנשי העיר להרוג אותו בעצמם, כדי לחשוף את חוסר המוסריות שלהם וללעוג להם.
כאשר המורה והרופא באים כדי לנסות לשנות את דעתה הם מדגישים שהם בעלי עקרונות, אבל קלייר שואלת אותם ישירות: "אתם שקועים בחובות?" "למרות העקרונות" קלייר מראה להם שהעקרונות שלהם לא שווים הרבה, שהרי החובות שלהם מראים שהם מוכנים לקבל את השליטה שלה.
קלייר בוטחת בכוחה: "עכשיו אני מתנה את התנאים, אני המנהלת את העסק." היא מזלזלת בערכי המוסר של העיר ומרגישה מעל למוסר: "רגשות אנושיים נאצלים הם עניין למיליונרים רגילים, עם כוח פיננסי כמו שלי ניתן לשנות סדרי עולם." כספה של קלייר נותן לה כוח להחליט מהו הצדק ולהכריח את אנשי העיר לקיים אותו.
לאחר שאיל נרצח, קלייר מבקשת לראות את פניו ואומרת שהוא שוב נראה כפי שנראה פעם, המוות טיהר אותו בעיניה ממעשה הבגידה.
אחר כך קלייר מקיימת את דבריה ונותנת המחאה לראש העיר.
איל
דמותו של איל היא דמות שעוברת שינוי במהלך המחזה, הן מבחינת מעמדו והן מבחינת עמדתו המוסרית. איל הופך מאדם מכובד ואהוד בקרב בני עירו לאדם שנוא ונרדף. בנוסף, הוא גם הופך מאדם לא מוסרי, לבעל הבנה מוסרית המוכן לשלם על חטאיו.
בתחילת המחזה איל בוטח בעצמו, הוא אדם מכובד המיועד להיות ראש העיר הבא. הוא היה בעל חנות מכולת ומעמדו הכלכלי היה טוב עד השפל הכלכלי. גם מצבו המשפחתי טוב: יש לו אישה וילדים – משפחה אוהבת.
בעבר איל פעל מתוך אינטרסנטיות. הוא זנח את אהובתו קלייר למען מתילדה, בתו של החנווני, מפני שרצה להבטיח את עתידו הכלכלי. הוא נהג בחוסר מוסריות כאשר נודע לו שקלייר הרה, הוא הביא עדי שקר שיעידו שגם הם שכבו עמה וכך התנער מהאבהות. הוא לא עזר לקלייר כאשר נאלצה לעזוב את העיירה כשהיא הרה, ואנשי העיירה צחקו עליה. האטימות המוסרית של איל הייתה רבה כל כך, עד שהוא מתעלם לגמרי מהעוול שעשה לה.
כאשר קלייר מגיעה לביקור, הוא בטוח שעדיין יש לו שליטה עליה, והיא תיכנע לקסמיו. הוא מנסה לשחזר את העבר וקורא לה בכינויי חיבה – "חתולת בר קטנה שלי", אך הוא לא עושה זאת מתוך חיבה אמיתית. מטרתו היחידה היא לשכנע אותה לתרום למען העיר. איל בטוח בהצלחתו: "היא אצלי בכיס" .
כאשר עולה סיפור העבר האפל, איל מסרב לקחת אחריות ואומר: "החיים הפרידו בינינו, רק החיים." מאוחר יותר הוא מודה שחטא, אך אומר שכולם חוטאים. לאחר שקלייר מכריזה על רצונה במותו, איל לא חושב שהיא תצליח. הוא בוטח במשפחתו ובאנשי העיר. גם כאשר בני ביתו נמנעים לשבת לאכול איתו, הוא מקבל את הסבריהם ואפילו נרגש כשהוא חושב על המאמץ שהם עושים כדי להשיג עבודה.
כאשר אזרחי העיר קונים אצלו מצרכים יקרים, הוא מתפלא במקצת, אך עדיין בטוח בתמיכתם בו ונזכר בהתרגשות ברגע שבו כל אנשי גילן תמכו בו ודחו את הצעתה של קלייר. רק כשהוא מגלה שכולם נועלים נעליים צהובות חדשות הוא מבין שאנשי העיר אינם איתו, אלא נגדו.
בשלב הבא פונה איל לעזרה אל בעלי המשרות. אם בהתחלה, בזמן קבלת הפנים, הוא היה אחד מהם, חלק מהדמויות המזויפות והצבועות, המיועד להיות ראש העיר הבא, הרי שכאן איל הופך להיות האזרח הקטן המחזר על פתחיהם ונתקל באטימות, אלא שמצבו חמור במיוחד מפני שהוא מתחנן על חייו.
איל אומר את האמת בדבר הכוונה לרצוח אותו ומנסה להוכיח זאת, אולם בעלי המשרות מעמידים פנים ואומרים שדבריו מוזרים והוא שיכור ובעל הזיות. כשאיל מנסה לברוח, הוא מבטא את פחדיו בקול: "למה אתם מקיפים אותי? אתם רוצים לעצור בעדי". וכשהרכבת עוזבת ואנשי גילן עוזבים הוא מבין שאין מוצא ואומר בקול: "אני אבוד!"
בהמשך איל כבר לא רוצה לברוח. במערכה השלישית איל עושה חשבון נפש ארוך, שעליו מעידים קולות צעדיו. חשבון הנפש הוביל אותו להכרה שאין לו זכות להיאבק ועליו לשאת בעונש.
בשל כך איל משתיק את המורה שרוצה לספר את האמת לעיתונות ומוכן להצטלם בפוזות לפי רצון העיתונאים: פוזת הגרזן ופוזת המשפחה המאושרת. הוא עוזר לרמות את העיתונות בכדי שיוכל לשאת בעונש. איל מכיר באשמתו ומוכן לשאת באחריות: "אני עשיתי את קלרה למה שהיא, את עצמי עשיתי למה שאני – חנווני מזוהם". הוא מגיע לתובנה שפשע כלפי אהובתו מן העבר ומודע לצדק שבעונש שלו. נקמתו בעיר היא סירובו להתאבד. הוא לא מוכן להקל עליהם ורוצה שילמדו לקחת גם הם אחריות על מעשיהם .
במפגש עם קלייר ביער יש נימה של קרבה וכנות. איל מתעניין בפעם הראשונה בתינוקת שנולדה לו, זה חלק מלקיחת האחריות. הם נזכרים בעבר, אך הפעם ללא אינטרסים וללא זיוף.
איל מודה לקלייר עבור זרי הפרחים שארגנה על ארונו, הדבר נשמע איום ומגוחך בהתחשב בעובדה שהיא גם זו שהזמינה את המוות, אולם איל מודה לה בכנות מפני שהוא משלים עם מותו. הוא לא רק חושב שהעונש מגיע לו, אלא נראה שכלל אינו שואף להמשיך לחיות. הוא חש שחייו היו חסרי טעם, אולי מפני שהבין את הזיוף וחוסר המוסריות של אנשי העיר, של בני משפחתו, ובעיקר- שלו עצמו. איל מנודה על-ידי הקהילה ועל-ידי בני משפחתו. אולם התנהגותם מציגה את כל השנים שחי איתם כחסרות טעם, ולא רק מהרגע שהפנו לו עורף. הוא מבין עתה את טבעם האמיתי וגם את טבעו האמיתי שלו עצמו – חנווני מזוהם, הוא ויתר על הקשר עם קלייר ומכר עצמו למתילדה והיחסים עם הסובבים אותו היו בנויים על אינטרסים.
בזמן אישור ההצבעה, איל זועק רק זעקה אחת: "אלוהים!", זעקה המבטאת את האימה ואת הזעזוע מהזיוף של בני הקהילה, המתחזים כעוקרים את הרע מקרבם כדי שלא יפגעו ערכיהם המקודשים. לפני ביצוע גזר הדין הוא מבקש סיגריה, אך אינו מוכן לקבל את מראית העין והזיוף בדברי הכומר שרוצה לצטט את הנביא עמוס, או להתפלל למענו, הוא מצביע על החוטאים – ואומר: "התפלל למען גילן."
בסוף המחזה איל הוא אדם שונה היוצר סימפטיה ורחמים בקרב הצופים. מדמות של אנטי גיבור הוא הופך לגיבור, בעל כוח לקבל אחריות על מעשיו. המחזאי יוצר גם הקבלה בינו ובין ישו – כשהוא עובר בין שתי שורות הגברים הוא כמו ישו בדרך ייסוריו. קלייר מסכמת את הדברים בכך שהחזיר לעצמו את הכבוד העצמי ואומץ הלב שאפיינו אותו בעבר, כעת במותו.
סיכום ומסקנות
- המחזה התפרסם ב- 1956, כעשור אחרי מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו החליפו את הערכים המוסריים ערכים שהדגישו את כוח ההישרדות, ההצלחה והממון. המחזה מותח ביקורת על כוחו הרב של הכסף, הכול אפשר לקנות בכסף, גם משפט. לכסף כוח שלילי, המשחית ערכים ומוסר. הכסף בעולם המודרני מקבל מעמד של אל שכולם סוגדים לו.
- המחזה מותח ביקורת על הצביעות והזיוף שבחברה. השחיתות וההסתאבות אינן פוסחות על מוסדות השלטון, החוק, החינוך והדת. כולם נגועים בהן.
- המחזה מותח ביקורת על ההידרדרות המוסרית של החברה שמשפיעה אפילו על התא המשפחתי המצומצם.
- המחזה עוסק בכוחה של הנקמה ובהשפעתה השלילית. הזמן אינו מרפא כאב, כעס, וכמובן עוול, הנגרם כתוצאה מפגיעה בכבוד האישי. הנקמה היא יצר אנושי, המוביל למעשים שאינם תואמים את אמות המידה המוסריות.
- הבריחה מאחריות – כולם רוצים במותו של איל, אבל אף אחד לא רוצה לשאת באחריות אישית למעשה רציחתו. איל מסרב ליטול את חייו בידיו, וכך למעשה מרחיב את המסר של היצירה: לא רק הוא נענש על חטאו מן העבר, אלא כל בני העיירה נענשים על הידרדרותם המוסרית. הם אמנם זוכים בכסף רב, אך נענשים באובדן מוסריותם ובהפיכתם לרוצחים.
- המחזה מבטא את הרעיון שאי אפשר לברוח מאחריות. אפילו יעבור זמן רב, האדם עשוי לשלם על מעשיו. כאשר איל מכיר בכך, הוא זוכה לתיקון מסוים שהרי לקח אחריות על חטאו.
- תהפוכות הגורל – מצבו של אדם שנמצא בראש הסולם המעמדי והחברתי יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה.
- המחזה כסמל למשטר דיקטטורי – מהלך העניינים במחזה יוצר משמעות סמלית הממחישה את כוחו של השליט הדיקטטור. מטרתו של שליט כזה היא ליצור תלות מוחלטת של הציבור בו, וכך להבטיח שליטה מוחלטת. קלייר מצליחה להשתלט על חייהם של תושבי גילן, ובדרך שלטונה על רגשותיהם, היא ממחישה את מהות השלטון הטוטליטרי. במצב שכזה, קל להסית את ההמון לציות עיוור לשליט ולמעשים בלתי-מוסריים.
- הקונפליקט המגדרי – דירנמט בחר לעמת את קלייר האישה עם איל הגבר ועם שאר נציגיו הגבריים של הממסד בגילן. על אף שדמותה של קלייר שנויה במחלוקת, היא נתפסת כמי שסוגרת חשבון עם נציגי המין הגברי שהפכו אותה לזונה. העובדה שהיא שולטת בחבורת גברים (בעליה המתחלפים, שומרי ראשה, השופט שקנתה בכספה, ראש העיר, הכומר, המורה, השוטר) ומזלזלת בהם במופגן, מצביעה על מאבק מגדרי, בו ידה של האישה על העליונה. ניתן לראות את התנהגותה כאימוץ אירוני של סטריאוטיפ ה"גבר" (כוחניות אלימה, גסות-רוח) לשם נקמה במין הגברי והשפלתו.
- משל על הטבע האנושי – אנשים המצויים במצוקה פיזית ורוחנית, יעשו הכל כדי להיחלץ ממנה, ויכשירו את הטמא בכדי לנקות את מצפונם.
