"אנטיגונה" / סופוקלס
תרגום: שמעון בוזגלו. ספרי עליית גג, ידיעות אחרונות, 2007
רקע למחזה
- על התיאטרון ביוון העתיקה
התיאטרון הונהג ביוון במאה החמישית שלפני הספירה (לפני כ- 2500 שנה), בידי הטירן פייזיסטראטוס. היה זה מוסד ממלכתי שקיים תחרויות דרמטיות בין המשוררים. המחזות הוצגו פעמיים בשנה והם היו קודש לאל דיוניסוס, אל היין ושמחת החיים (הנקרא גם בכחוס). במשך שלושה ימים היו מציגים כל יום שלוש או ארבע טרגדיות. ביום הרביעי הוצג מחזה סטירי, ליצני, קליל וארוטי, להפגת הרושם הכבד של הטרגדיות, הרוויות בלהט של יצרים וחטא. יום זה היה יום של שמחה ועליזות וסימל את פולחן האביב. בהצגות השתתפו מוזיקאים, מקהלה ואחד עד שלושה שחקנים עוטי מסכות, כולם גברים, שהיו מהלכים על הבמה על קותורנות (סוליות) גבוהות, כדי להיראות יפה על ידי קהל הרבבות, שחזה בהם.
כל העם היה זורם אל התיאטרון שבאתונה, שהכיל עשרים אלף מקומות ישיבה. דמי כניסה לא היו נהוגים, כי הממשלה העניקה את ההצגות האלו חינם לאזרחיה ושילמה מקופת המדינה את שכר השחקנים, המוזיקאים והמקהלה. התפאורות והתלבושות היו יקרות ושופעות ביותר. את הוצאות ההצגה היה מושל העיר מטיל על אחד מעשירי העיר, שראה כבוד לעצמו להציג ברוב פאר והדר את הטרגדיה שנקראה על שמו. נדיב זה היה גם מקבל את הפרס. רק בשנים מאוחרות יותר ניתן הפרס גם למחבר וגם לשחקן המעולה. חשיבותן של ההצגות היתה כה רבה בעיני השלטון, עד שזה דרש שאפילו האסירים הכלואים בבתי-הסוהר, יובאו לאמפיתיאטרון ויצפו בטרגדיות, בתקווה שילמדו את הלקח שיוביל לתיקון התנהגותם ולשיקומם בחברה.
- הטרגדיה
המחזה הטרגי נוצר כדי לשמש כלי מוסרי וחינוכי בידי השלטון. כוונתו היתה, בעיקר, לעורר פחד ורחמים – לגרום לאנשים ריגושים חזקים, גם של פחד ויראה וגם של חמלה ורחמים, ריגושים שיביאו אותם לזיכוך הנשמה, ואולי יהפכו אותם גם לאנשים טובים ומוסריים יותר.
מן הסיפורים הגדולים של התקופה נותרו בידינו מיתוסים של שלושה משוררים גדולים: אייסכילוס ("פרומיתאוס הכבול"), סופוקלס (הטרילוגיה: "אדיפוס", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה") ואוריפידס ("מדיאה").
- סופוקלס
סופוקלס בן סופילוס נולד בקולונוס (לא רחוק מאתונה) בשנת 496 לפני הספירה, אביו היה עשיר, בעל אחוזה ובית חרושת לכלי נשק. סופוקלס חונך בידי טובי המחנכים של אז, השתייך לבני האצולה, הצטיין כנגן נבל ונחשב לאמן הפיסול, גם משורר גדול היה, מדינאי ואיש צבא דגול. הוא נחשב לאחד מעשרת האנשים החשובים ביותר בהנהגת אתונה. עוד בחייו זכה לכבוד רב והאריך שנים עד גיל 90. אחרי מותו הפך להיות "הֶרוֹס" (גיבור).
ידוע שסופוקלס חיבר כ – 123 טרגדיות, אבל נשתמרו רק שבע מהן. המחזור התבני (סיפורה של העיר תבי, בה שלטה שושלת אדיפוס) הוא החשוב מכולם. מכל המיתוס של אדיפוס נשארו רק שלוש הטרגדיות: "אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה" המספר על חייה ומותה ההרואיים של בת אדיפוס. טרגדיה זו זכתה בפרס הראשון ב- 440 לפנה"ס בחגיגות דיוניסוס באתונה.
הקו המרכזי במחזותיו הוא הקו המוסרי: הנהגת האדם וחוקי המוסר. אמנם, ככל בני זמנו, האמין בגזירת הגורל וצו האלים המנהיגים את העולם ושולטים באדם, אבל הוא הדגיש, בכל מחזותיו, את יצרי לבו של האדם, עקשנותו ואכזריותו כגורמים המשפיעים לא פחות על גורלו, בבחינת: "הכול צפוי והרשות נתונה", דהיינו, גורל האדם נקבע, אמנם, מראש על-ידי האלים, אבל מידותיו הרעות או הטובות של האדם משפיעות לא פחות על גורלו. לכן הוא גם הרבה להציג מלחמות פנימיות בלב גיבוריו. נדיבות ואהבת האדם הפכו למוטו במחזותיו: אנטיגונה, הגיבורה האהובה על סופוקלס, מבטאת במחזה את המוטו: "נולדתי לאהוב, לא לשנוא" (בתשובתה לדברי קריאון, האומר לה כי אין לעשות חסד עם אויבי המדינה, גם אם הם מתים).
- על המיתוס של אדיפוס כרקע למחזה "אנטיגונה"
ליוס, אבי אדיפוס, בעודו נער, נשלח מתבי העיר אל חצר המלך פלפוס, שם הוא התאהב בבנו של פלפוס, כריסיפוס בן ה- 12. הוא חוטף את הנער ובורח עמו אל ההרים. הילד המבוהל רוצה להיחלץ מפני שובהו, אך מופל פתאום לתוך תהום ונהרג. ליוס יושב אבל ליד גוויית הנער, וכאן מוצאו המלך פלפוס, ברודפו אחריו עם אנשיו. פלפוס גוזר חרם קללה על ליוס: "על שהרגת את בני, חרם עליך כל ימי חייך לשאת אישה. והיה אם תמרה את פי החרם, ייוולד לך בן אשר ירצח אותך, ואת אמו, את אשתך, יישא לאישה". זמן רב נשמע ליוס לחרם הזה, אך לימים הוא פוגש בחגיגת הקציר נערה, יוקסטה שמה, המשכיחה מליבו את החרם ואת האיסור שבו, והוא נושאה לאישה בלי לגלות לה את סודו.
רק לאחר שנולד להם בן הוא מגלה לה את הסוד, ושניהם נוקבים את קרסוליו של הרך הנולד, משחילים חבל בנקבים ומוסרים את הילד הכבול לידי אחד הרועים, שימית אותו בהר קיתריון. הרועה מרחם על הילד ומוסרו לרועהו של פוליבוס, מלך קורינתוס. המלך ואשתו מרופה שהיו חשוכי ילדים החליטו לאמץ אותו לבן. מחמת הפצע שברגליו, צולע אדיפוס כל ימי חייו, ומכאן גם שמו, שפירושו "נכה רגליים".
כאשר התבגר אדיפוס, בשעת משתה הוא שמע שאין הוא בנו האמיתי של פוליבוס, ולכן הוא יוצא לדלפי לשמוע בעצת האורקל. אפולון רומז לו שנגזר עליו להרוג את אביו ולשכב עם אימו, ואדיפוס, שהאמין עדיין שפוליבוס ומרופה הם הוריו, מיהר להתרחק מקורינתוס, ויצא לכיוון תבי, בתקווה שכך יוכל להימלט מהנבואה העגומה.
לליוס, שהיה למלך בתבי, היתה צרה גדולה בעירו, על העיר השתלטה מפלצת הספינקס (יצור ענקי בעל כנפיים, גוף של אריה או של כלב, וראש וחזה של אשה), שישבה על אם הדרך בתבי וחדה חידות לעוברי הדרך. מי שלא ידע לפתור את החידות הושלך לתהום. ליוס יצא פעם למקדש בדלפי לשאול את פי האורקל כיצד להיפטר מן המפלצת ובדרך, בהיותו בצומת שלוש הדרכים, פגש המלך בהלך אחד ונכנס עימו לריב, מי יפנה למי את הדרך כדי לעבור במשעול הצר. הזר הרג את ליוס וחמישה מתוך ששת מלוויו. המלווה השישי נמלט והביא לתבי את הידיעה הקשה על רצח המלך. מיד הוכרז בעיר, כי האדם שישמיד את הספינקס יהיה למלך על תבי ויישא את המלכה לאישה. רוצחו של ליוס ענה על כל שאלותיו של הספינקס והשליכו לתהום. כפרס על מעשהו, זכה במלוכה על תבי ולקח את המלכה לאישה. אותו הלך זר היה אדיפוס, בנם של ליוס ויוקסטה, אשר ביקש לברוח מנבואת האלים, אך מצא עצמו מקיים נבואה זו בלא יודעין.
עשרים שנה חי אדיפוס עם יוקסטה (אמו ואשתו), באושר ובשלווה. ארבעה ילדים נולדו לזוג: אטאוקלס, פוליניקס, איסמנה ואנטיגונה. מנקודה זו מתחילה העלילה של המחזה הראשון בטרילוגיה של המלך אדיפוס: "המלך אדיפוס", הטרגדיה הגדולה ביותר של סופוקלס. בעיר תבי פורצת מגיפה, והאורקל מדלפי מודיע לקראון, אחיה של יוקסטה, כי הרעה לא תעבור מן העיר אלא אם כן יתגלה רוצחו של ליוס ויינקם מעשה הרצח. המלך אדיפוס עושה כל אשר ביכולתו כדי לגלות את עקבות הרוצח. סופוקלס מתאר צעד אחרי צעד את גילוי התעלומה הנוראה, שבסופה מבין אדיפוס שהעבד השישי, שנמלט מידיו הוא אותו רועה שהציל את חייו בינקותו. יוקסטה מנחשת את האמת לפני אדיפוס, והיא מתאבדת. אדיפוס מנקר את עיניו בסיכות הזהב שהוציא משערה היפה של יוקסטה, לאחר שהוא מגלה את גופתה, והוא גוזר על עצמו לנדוד בכל הארץ כקבצן רעב ומנודה, עם שתי בנותיו שנלוו אליו בדרך נדודיו. בניו עזבוהו וחזרו לתבי כדי להיאבק על ירושת אביהם.
בחורשת הקודש שבקולונוס על יד אתונה מוצא לו אדיפוס מקום מנוחה לזמן קצר. לשם בא אליו בנו פוליניקס לבקש את עזרתו נגד אחיו אטאוקלס. הוא בא יחד עם עוד שישה גיבורים מתוך מטרה לעלות על תבי ולהוציא את כתר המלכות מידי אחיו. אדיפוס מקלל את שני בניו, שזנחו אותו, ומנבא להם שיהרגו זה את זה במלחמת אחים. אדיפוס עצמו מתקרב לקץ חייו, וגיבור השמש תיזיאוס מלווה אותו אל העולם התחתון, שבו ימצא את מנוחתו. זו היא עלילת המחזה "אדיפוס בקולונס", השני שבטרילוגיה. אנטיגונה חוזרת עם אחותה לתבי לחסות בצל קורתו של קראון, דודה, אחי אמה.
פרשת אנטיגונה היא נושא המחזה השלישי שבטרילוגיה : "אנטיגונה".
דיון במחזה
- עלילת המחזה ופרשנותה
פרולוג (פתיחה) – עמ' 31-40: הדיאלוג בין האחיות אנטיגונה ואיסמנה, בו מוצג הרקע לקונפליקט המרכזי של המחזה. בקרב שהתרחש אמש, נוצחו התוקפים מארגוס, ושני האחים, אטאוקלס (מלך תבי) ופוליניקס (הגולה והטוען לכתר) – הרגו זה את זה. קראון הוציא צו האוסר על קבורת פוליניקס, מאחר והוא נחשב בוגד במולדתו. אנטיגונה חשה מחויבת לאחיה המת מתוקף צו האלים, לפיו יש לכבד כל אדם במותו. היא מבקשת את עזרת אחותה בקבורת אחיהן, אך איסמנה מסרבת, מאחר ומדובר בעבירה על צו המלך, שתוצאתה הוודאית – מוות. אנטיגונה כועסת על אחותה, אך נחרצת בהחלטה לקבור את אחיה פוליניקס. הפרולוג מציג קונפליקט בין דת למדינה, בין חוק האלים לחוק המלך. קונפליקט זה יעמוד במוקד המאבק בין שתי הדמויות המרכזיות של המחזה: אנטיגונה וקראון.
שיר המקהלה הראשון (פרודוס) – עמ' 42-46: המקהלה מספרת על השתלשלות האירועים שבסופם מצאו עצמם האחים אטאוקלס ופוליניקס מתים. הם משמיעים שיר הודיה על ניצחון תבי, וקוראים בסיומו להלל את האלים.
תמונה ראשונה (אפיסודיון 1) – עמ' 47-60: קראון משמיע את עקרונותיו בדבר דרך הנהגת המדינה, ומודיע על הצו הראשון שלו כמלך: טקס קבורה מכובד לאטאוקלס, והשארת גופתו של פוליניקס בשדה, מופקר לעופות השמיים ולשיני הכלבים. קראון מעמיד את טובת העיר מעל לקשרי קרבה פרטיים, זאת כדי להדגיש שהעובדה שמדובר בבני משפחתו (ילדיה של יוקסטה אחותו), לא תשפיע על השקפת עולמו.
בתמונה הראשונה מגיע השומר ומבשר לקראון כי מישהו זרק עפר על גופתו של פוליניקס – מעשה סמלי של קבורה. קראון מגיב בזעם, מטיח אשמה בשומר שהתרשל בעבודתו, ודורש לגלות מי אחראי לביצוע המעשה. המקהלה מבקשת לרמוז שמא מדובר במעשה האלים, אך קראון שולל בכעס אפשרות זאת, ופוסק שלעולם לא יכבדו האלים ויעמדו לצדו של רשע, אשר ביקש לשרוף את העיר, שהיא גם מקום משכנם של האלים עצמם. קראון חושד שמדובר במזימה גדולה יותר של אנשים המתנגדים לשלטונו. הוא חושד שהשומרים קיבלו שוחד מאנשים אלה, שבמעשה הקבורה של פוליניקס ביקשו לערער על הכתרתו למלך.
שיר המקהלה השני (סטסימון 2) – עמ' 61-63: לנוכח שבירת צו המלך, נתונה המקהלה במבוכה. השיר מדגיש את עוצמתו של האדם, אך גם את מחויבותו לאיפוק עצמי. גם אם בכוחו של האדם לגבור על איתני הטבע השונים, כוחו לא יעמוד לו במאבק מול המוות. על כן, האדם נדרש לשמור על החוקים. לא ברור מהשיר לאילו חוקים מכוונת המקהלה (חוקי האלים או חוקי האדם), שכן היא שומרת על ניטרליות בשלב זה. ניתן למצוא בדברי המקהלה רמז למעשיהם של קראון ושל אנטיגונה – קראון שעבר על חוק האלים ואנטיגונה שלא צייתה לחוקי המלך.
תמונה שנייה (אפסודיון 2) – עמ' 64-80: בתמונה זו מתרחש הקונפליקט המרכזי במחזה – המאבק בין אנטיגונה לקראון. נראה כי השומר שלכד את אנטיגונה, רוכש אהדה למעשה שעשתה, בכך שהוא מתאר את אנטיגונה כאשר הגיעה לקבר אחיה וראתה שהוא חשוף ואז "יללה כמו ציפור ששבה לקן והנה הוא ריק ובלי גוזלים" (עמ' 67). השומר מספר שאנטיגונה ערכה טקס קבורה נוסף, למרות שידעה מה הסיכון בכך, ומתוך נאמנות לצדק האלים לו היא מחויבת באופן טוטלי.
לאחר שקראון משחרר את השומר, הוא מתעמת ישירות עם אנטיגונה. הוא חוקר אותה בדבר מעשיה, ומבהיר בפניה את חומרתם. אנטיגונה דבקה בהחלטתה לכבד את אחיה המנוח וטוענת כי אין הבדל בין מתים, וכולם זכאים לכבוד במותם. היא מצהירה שהיא נולדה לאהוב ולא לשנוא, ומתוקף כך, אין היא יכולה שלא למלא את חובתה המוסרית לאחיה בפרט ולאלים בכלל. היא מכירה בעונש הצפוי לה, והיא כלל לא מנסה לחמוק ממנו. היא אפילו מבקשת לזרז את השיחה הזו, כי סופה ידוע לה, ואין כל טעם להשהות את גזירת הדין. דבריה ומעשיה של אנטיגונה מעוררים את חמתו של קראון. שוב הוא מתגלה כאדם חם מזג הממהר לכעוס. הוא זועם על גאוותה, עקשנותה וחוצפתה של אנטיגונה ומצווה מיד להביא את איסמנה אחותה, מאחר והוא בטוח שהיא הייתה שותפתה למעשה.
אנטיגונה חוזרת ואומרת שהיא מוכנה למות וכי העם תומך בה, אך אינו אומר זאת בגלוי בשל חששו מהמלך. כאשר איסמנה מובאת אל המלך, היא אומרת כי היא מוכנה לקחת חלק באשמה, אך אנטיגונה מסרבת לקבל אותה כעת כשותפה למעשה הן בשל עקרון הצדק (היא לא ביצעה את המעשה) והן בשל רצונה לזכות לבד בתהילה המגיעה לה. איסמנה מנסה לשכנע את קראון שלא להמית את אנטיגונה ולו גם משום שהיא כלת בנו, אך קראון, למרות זאת, מסרב להקל בעונשה ואומר כי דינה הוא דין מוות.
שיר המקהלה השלישי (סטסימון 3) – עמ' 97-99: בתחילת השיר רומזת המקהלה על תלאות בית לבדקוס (סיפור אסונו של אדיפוס המלך), ובהמשך היא מהללת את כוחו של זאוס. בסיום השיר, עוסקת המקהלה בנושא התקווה, שלרבים היא מועילה, אך אחרים, היא מוליכה שולל. בסיום השיר, מצטטת המקהלה דברי חוכמה, לפיהם: "רע הוא טוב בעיניך, אם האל זומם עליך", ובכך רומזת למצבו העגום של קראון.
תמונה 3 (אפיסודיון 3) – עמ' 100-113: בתמונה זו מתרחש הקונפליקט בין קראון להיימון. תחילה נוהגים השניים בכבוד זה בזה. קראון סבור שיוכל לשכנע בקלות את בנו לוותר על אהובתו אנטיגונה, לאור העובדה שזו המרתה את פיו. היימון, משקף לאביו את עמדת הציבור התומך במעשה אנטיגונה, והסולד ממעשה השלכת הגופה של פוליניקס בשדה והפקרתה כטרף לעורבים ולכלבים. הוא מזכיר לאביו את כללי המידות הטובות: הקשבה, צניעות ונכונות לוותר. קראון מצדו, עומד על שלו, ומתגלה באטימותו הנוקשה, אף שיש היגיון בטיעוניו (אמונתו בצדקת העונש אותו הטיל על מי שנמצא בוגד במדינה ועל מי שבחר לכבד את הבוגד בניגוד לצו המלך, החרדה הטבעית למעמדו כמלך חדש, שמירה על הסדר והתגוננות מפני אנרכיה, עמידה על עקרונות התואמים לדעתו את טובת המדינה, רצונו לכוון את בנו לבחירת בת-זוג שומרת חוק). היימון מנסה לפנות אל ההיגיון של אביו, ומזכיר לו שגם החכם עלול לטעות. הוא מספר לו שני משלים, בניסיון לשכנעו: הוא אומר שהאילן שורד בעת סופה, רק בזכות זה שהוא מסוגל לכופף את ענפיו ולהגמישם עד שהסופה חולפת. עץ אשר גזעו חזק ונוקשה יסחף בזרם המים, בניגוד לעץ גמיש יותר שישרוד, וכי ספינה השטה בים סוער עם מפרש מתוח מדי, סופה לטבוע. באמצעות משלים אלו רומז היימון לקראון כי עליו ללמוד להתפשר, לגלות גמישות ולשחות עם הזרם. הוא אומר כי התנגדות ועיקשות תגרום לכישלון והפסד. קראון לועג לבנו על כך שמצדד באישה, ולגבי הצעתו הוא אומר כי אינו מוכן ללמוד מילדים כמוהו.
היימון מנסה להרגיע את אביו ומבקשו לגלות גמישות, אך כשזה לא מוכן עוד להקשיב לו, הוא אומר לו שאם לא היה אביו, היה אומר לו שאיננו מצטיין בחוכמה. קראון מתמלא כעס ובהכרזה פתאומית דורש שיביאו את אנטיגונה, כדי שיוציאה להורג לעיני בנו. היימון בורח מהמקום, ובתגובה אימפולסיבית מודיע קראון שיוציא להורג את שתי האחיות. בכך הוא שוב מתגלה בעריצותו ובאובדן עשתונותיו. הניסיון לשמור על כבודו, דוחק אותו לקבלת החלטות נטולות שיקול-דעת, וכאן למעשה הוא מכין את הקרקע להתרסקותו הטרגית. לאחר שיחה עם ראש המקהלה, הוא חוכך בדעתו, ומשנה את החלטתו. הוא פוסק שאיסמנה לא תיענש, ואת אנטיגונה הוא מחליט לכלוא במערה, עם מעט מזון, ושם היא תגווע לאט ותמות בייסורים. בהחלטה זו, מאמין קראון שהוא יחמוק מן הטומאה הנגרמת כתוצאה מהריגת בן משפחה.
שיר המקהלה הרביעי (סטסימון 4) – עמ' 114-121: זהו שיר משולב של המקהלה ושל אנטיגונה. השיר נפתח בהתייחסות לאהבה ולכוחה המטלטל כל אדם עד כדי שיגעון. מכאן ממשיך השיר למעין קינה על אנטיגונה, בעקבות האסון שהתחולל עליה. אנטיגונה משיבה למקהלה בשיר משלה בו היא מבכה את מר גורלה. זהו דיאלוג שירי, בו המקהלה מחזקת את אנטיגונה ומציגה את גורלה כתוצאה של בחירתה לדבוק עד מוות בעיקרון בו האמינה. אנטיגונה משווה עצמה לניאובה (בת האלים שנענשה לאחר שהתפארה בילדיה, וכעונש הם נורו למוות והיא בצערה הפכה לאבן – השוואה היכולה לרמוז לחטא היבריס נוסף של אנטיגונה, המעמידה עצמה במקום האלים). המקהלה גם מעלה אפשרות שאנטיגונה משלמת על חטאי אבותיה, והיא מאשרת שאכן תתכן אפשרות כזאת. המקהלה מחזקת את אנטיגונה על נאמנותה לאחיה, אך מבהירה לה שהשלטון חייב להגן על עצמו, והעקשנות היא שהרסה אותה.
תמונה 4 (אפסודיון 4) – עמ' 121-126: קראון שלם עם החלטתו ומצווה על כליאתה המיידית של אנטיגונה במערה. אנטיגונה נפרדת מהעולם וממשיכה להפגין את כאבה. היא שלמה עם מעשיה, ומקווה לפגוש בעולם המתים את הוריה ואת אחיה. היא מסבירה את חשיבות קבורת אחיה, בכך שאם היה מדובר בבעל או בבן, היתה יכולה להינשא לגבר אחר וללדת ילד אחר. מאחר ומדובר באח, ולעולם לא יהיה לה עוד אח, הרי שחובה היתה לכבד אותו בקבורה נאותה. היא מצטערת שלא תזכה לנישואין ולהקמת משפחה, ומקבלת את רצון האלים ללא עוררין. יחד עם זאת, היא מגלה תקווה, שאם יתברר שקראון הוא זה שחטא, הרי שהוא ייענש ויסבול יותר ממה שהיא סבלה.
שיר המקהלה החמישי (סטסימון 5) – עמ' 127-130: בשיר זה מזכירה המקהלה דמויות טרגיות נוספות מן המיתולוגיה היוונית, בניסיון לנחם את אנטיגונה. המשותף לכל הסיפורים הללו הוא שמדובר בהם על בני-אדם שנענשו קשות בעקבות חטא ההיבריס. בשיר זה מעבירה המקהלה מסר לפיו לא ניתן לחמוק מגורל האלים, וכל ניסיון לעשות זאת, מועד לכישלון, שסופו טרגי.
תמונה 5 (אפסודיון 5) – עמ' 130-141: בתמונה זו מופיע הנביא העיוור טירסיאס, והוא מתעמת עם קראון. בעימות זה ניתן לראות כי הנביא העיוור (פיזית) הוא זה הרואה ויודע, ואילו קראון הרואה פיזית מתגלה כמי שלוקה בעיוורון ואינו יודע לקרוא נכון את המציאות שבה הוא חי. טירסיאס העיוור מובל על ידי נער ומגיע אל קראון. הוא מספר לו שניסה להעלות קורבן על המזבח, אך הקורבן לא התקבל. האלים מסרבים לקבל קרבנות על המזבחות שטומאו על ידי העופות הניזונים מגופתו של פוליניקס. טריסיאס מאשים באופן גלוי וברור את קראון שהביא אסון על עמו. הוא פונה אליו בבקשה לשקול שוב את החלטותיו ולחזור בו. טירסיאס מבהיר לקראון את מה שבנו כבר אמר לו במערכה השלישית: אין אדם שלא חטא אך הצדיק יודה בטעותו. הוא מנסה לרכך את קראון ולשכנע אותו לחזור בו מגאוותו המונעת ממנו להודות בטעותו. הנביא מוסיף שאין טעם להמשיך להעניש את המתים ולכן עליו לקבור את פוליניקס. קראון מטיל ספק במהימנותו של הנביא ומאשים גם אותו בקבלת שוחד מתוך בצע כסף. בשלב זה מתלהט הויכוח ביניהם, טירסיאס מזהיר את קראון כי קרוב היום בו ישלם במות ילדו שלו. הוא אומר שמעשה קראון ימיט אסון עליו, על משפחתו ועל עמו. הוא מבטיח לו שבקרוב בביתו יהיו מתים ושמו יהיה לדיראון שנוא על כל האזרחים. לאחר שהנביא עוזב, אומר ראש המקהלה לקראון כי דבריו של הנביא תמיד מתקיימים. כאן חלה נקודת מפנה בעלילה – קראון לראשונה חושש ומכיר בטעותו – הוא מבין,שחטא בחטא ההיבריס. הוא מגיע למסקנה שעליו להתגמש ולהתפשר. קראון שואל את ראש המקהלה מה עליו לעשות. ראש המקהלה מציע לו לשחרר את אנטיגונה מקברה ולקבור את פוליניקס. קראון מסכים להצעה וקורא למשרתיו להביא גרזנים ולצאת עמו לתיקון העוול שנגרם.
שיר המקהלה השישי (סטסימון 6) – עמ' 142-144: בשיר זה של המקהלה ניתן למצוא נימה אופטימית הכוללת דברי שבח והלל לדיוניסוס (בכחוס), אל היין. יתכן שהנימה האופטימית – מקורה בהחלטתו של קראון לשחרר את אנטיגונה ולקבור את פוליניקס, ובכך להשיב את הסדר אל כנו. שיר זה, המופיע למעשה לפני הקטסטרופה הגדולה שתתרחש בתמונה האחרונה, מעצים את גודל האסון.
תמונת היציאה (אקסודוס) – עמ' 144-161: בתמונת הסיום של המחזה, מופיע השליח ומבשר על נפילת קראון משיא ההצלחה אל תחתית הכישלון. הוא מספר על תלות האדם בגורל ובמקריות. בעימות בין הגורל לתבונה, ינצח הראשון, משום שהוא פועל יוצא לרצון האלים. השליח מתאר את השתלשלות מותו של היימון. לאחר שהגיעו המשחררים למערה וגילו כי אנטיגונה תלתה עצמה באמצעות הינומת הכלה שלה, ניסה היימון לדקור את אביו, ומשנכשל, נפל על חרבו והתאבד. קראון מודה באשמתו, מכה על חטא ומכיר בטעותו. מיד לאחר מכן, מתבשר שאשתו אורידיקה, ששמעה על מות בנה, התאבדה אף היא. קראון לא מסוגל לשאת את מטח האסונות ומבקש למות. הוא לא מסוגל לעשות זאת בעצמו, ועל כן יידרש לשאת בתוצאות מעשיו, ולעמוד מול הטרגדיה שניחתה עליו.
בשיר היציאה הקצר, מבטאת המקהלה את מוסר ההשכל החותם את המחזה כולו: "סוד האושר – בתבונה! כיבוד אלים – חובה. מילים גבוהות ויהירות יביאו רק מכות גדולות כי רק בסוף, עם הזיקנה, יקנה אדם תבונה." מדברים אלו ניתן להסיק שחובת האדם לקיים את חוקי האלים, כי הללו קודמים לחוקי האדם והמדינה. היהירות מביאה לכדי אסון, אך למרבה הצער, האדם מסוגל להבין זאת רק בזקנתו. כך מסתיים המחזה במסר ברור, שמטרתו לחזק את האמונה באלים.
הסכימה של הטרגדיה (דורותיאה קרוק)
הטרגדיה מכילה ארבעה מרכיבים אוניברסאליים ויסודיים:
המעשה המביש / המעשה הנורא:
מעשה או סדרת מעשים המחוללים במישרין את חזיון-הסבל המרכזי במחזה.
המעשה המביש חייב להיות כזה אשר אדם יכול לעשות מטבע בריאתו. כך תיווצר הזדהות של הקורא / הצופה עם הדמות. מעשים מבישים בטרגדיה קשורים תמיד בדחייה, בגידה או רצח. במחזה "אנטיגונה", מבצעים גם קראון וגם אנטיגונה מעשים מבישים. קראון הטיל צו האוסר על קבורת פוליניקס, ובכך למעשה שם עצמו מעל האלים. בהחלטתו הנחרצת, גזר קראון את חילול גופתו של פוליניקס. השלכתה בשדה והפקרתה לכלבים ולעופות השמיים, היא מעשה המנוגד לצו האלים הדורש לנהוג כבוד בכל אדם שמת, בלי קשר למעשיו. מעשהו של קראון – מקורו בחטא ההיבריס, ותוצאותיו הובילו לשרשרת אסונות. אנטיגונה עברה על חוק המלך וקברה את אחיה בניגוד להחלטתו להפקירו בשדה. במעשה זה, גם היא לקתה בהיבריס, ולמעשה הפרה את הסדר הציבורי-חברתי בתבי.
הסבל:
הסבל נגרם בעקבות המעשה המביש, והוא חייב להיות קשה מנשוא. לרוב, תהיה לו השפעה הרסנית שתוביל לאובדנו הגמור של האדם, בחייו או אף במותו. הסבל נחשב טרגי, רק אם הוא מביא את הגיבורים לכלל ידיעה והכרה בטעותם. אנטיגונה סובלת כתוצאה מהתעקשותה לקבור את אחיה. היא נידונה למוות בייסורים, והיא כואבת את חייה המוחמצים. אף על פי כן, היא לא מכירה בטעותה – דבר המחליש את עובדת היותה גיבורה טרגית. לעומתה, קראון מבין שטעה, אך כאשר הוא מבקש לתקן את טעותו, מתברר לו שזה מאוחר מדי. הוא נאלץ להתמודד עם מותם של אנטיגונה, היימון בנו ואורידיקה אשתו, ולשאת על מצפונו את האחריות לאסון שהביא על עצמו. ההכרה שלו באחריותו, הופכת אותו לגיבור טרגי קלאסי, המשרת את רעיון המחזה.
הידיעה:
הידיעה היא התוצאה של הסבל. הדמות הטרגית מבינה את חומרת מעשיה – דבר הנותן תוקף לסבל שהיא מרגישה. הידיעה מתבטאת גם בהבנת הצופה / הקורא, שאם לא ינהג על-פי החוקים המחייבים (חוקי הדת), ייענש אף הוא. זהו מרכיב מרכזי בתפקיד החינוכי של המחזה, המבקש לחזק את האמונה באלים. אנטיגונה מבינה את הקשר בין מעשיה לבין עונשה, ובגאוותה היא נוהגת כמי ששלמה עם עצמה, למרות המחיר היקר שהיא משלמת. בכך היא מצטיירת כדמות מופת, התורמת להבנת הקהל מהו המעשה שהיה נכון לעשותו. לעומתה, קראון מבין ביחד עם הצופים שטעה. הידיעה לפיה חוק הדת קודם לחוק המדינה, הופכת למסר המרכזי של היצירה.
האישור מחדש:
זהו השלב בו הצופה / הקורא חווה קתרזיס (תהליך נפשי של טיהור הרגשות הרעים), שבסופו הוא מתחזק באמונתו הדתית. לאחר שחש רגשות של פחד, רחמים וזעזוע, הופך הסבל שלו לתחושת פורקן והקלה, המובילה לסיפוק עילאי. הסיום הטרגי, בו החוטאים משלמים על מעשיהם, מבשר שהסדר הקיומי-מוסרי שב על כנו. זהו אישור מחודש לכוחם של האלים ולשליטתם ביד רמה בעולם. בסיום המחזה "אנטיגונה", מתקבל האישור מחדש לסדר העולם התקין: חוק הדת קודם לחוק המדינה. מי שלא יכיר בסדר זה, ייענש קשות וסופו יהיה טרגי.
מרכיבי הטרגדיה / אריסטו
לפי אריסטו יש בכל טרגדיה 6 חלקים, לפי סדר החשיבות הבא:
- עלילה; 2. אופי ("מידות"); 3. מחשבה; 4. לשון; 5. הופעה בימתית; 6. נגינה.
הגיבור הטרגי
הגיבור הטרגי הוא אדם אנושי, אשר ניתן להזדהות עם מעשיו ועם תוצאותיהם. המקור לטרגדיה הוא לעולם בחטא ההיבריס. במחזה "אנטיגונה" משמשים גם קראון וגם אנטיגונה כגיבורים טרגיים. במאבקם הם מייצגים את הקונפליקט בין דת למדינה, ובשל אופיים, הם נידונים לטרגדיה.
מתוך דבקות במטרה, או מתוך התעקשות על עיקרון כלשהו, יפעל הגיבור הטרגי בניגוד לכוחות חזקים ממנו, ובסופו של דבר הוא יובס. הגיבור הטרגי ייפול מפסגה של הצלחה לתהום של כישלון. מהלך זה הכרחי על-מנת שהגיבור "יידע את עצמו" ויעמוד מול האמת, שתוביל את הצופים להבנה בדבר דרך הפעולה הנכונה, שהיא דרך האמונה באלים.
אנטיגונה
אנטיגונה שייכת לבית המלוכה (בתו של אדיפוס המלך וארוסתו של בן המלך). היא עומדת בפני בעיה אנושית: חוק המלך עומד בניגוד למצפונה ובניגוד לחוק האלים שבו היא מאמינה. אנטיגונה מתגלה לאורך המחזה כאישה הנחושה בדעתה לקבור את המת בכל מחיר, היא חדורת אמונה בצדקתה ומוכנה אף לשלם במחיר חייה. בהמשך המחזה מתברר כי אזרחי העיר חושבים כמוה. כלומר, אנטיגונה מייצגת את דעתם אך היא גם שונה מהם בכך שהיא מביעה בקול את מה שהם חוששים לומר וגם מבצעת את מה שהיא רואה לנכון לבצע. אנטיגונה עקבית בעקשנותה עד סוף דרכה: היא קוברת את אחיה פעמיים, אינה מתכחשת למעשה שעשתה ומתווכחת עם קראון באומץ. עקרון הצדק מנחה את אנטיגונה ללא פשרות, היא יודעת כי אם הייתה נוהגת אחרת חייה היו ניצלים, אך היא מגלה דבקות במטרה, ומעדיפה לשמור על עקרונותיה ולכן היא אינה מוכנה שאחותה תישא יחד עמה בעונש. אנטיגונה סובלת ומודעת לסבלה, ולקראת סיום היא מקוננת על עצמה ביודעה שהיא עומדת למות. אנטיגונה חוטאת בחטא הגאווה (היבריס) בכך שהיא בטוחה שהמעשה שלה הוא המעשה הנכון ושזהו רצון האלים, בעצם יציאתה נגד חוק המלך והמדינה, בחוצפתה כלפי המלך וערעור כוחו ומעמדו, בעצם השוואת עצמה לבת אלים וכן במעשה ההתאבדות שלה, כשהיא מחליטה שהמוות עדיף על החיים. למרות זאת, אנטיגונה מוצאת חן בעיני הקהל והמקהלה, בייצגה את האמת שלהם ואת מצפונם ובגבורה בה היא נלחמת. אנטיגונה מביאה על עצמה את אסונה, אך עם אסונה היא מזכה את הצופים בקתרזיס. הקהל מרחם על אנטיגונה ויודע שמאבקה היה צודק ומוסרי.
קראון
קראון שייך למעמד גבוה – הוא שייך לבית המלוכה (אחיה של יוקסטה אשת אדיפוס המלך) המכהן כמלך חדש בממלכת תבי. קראון מייצג את העיקרון שהאזרח צריך להישמע תמיד להוראות השליט. קריאון מונחה על ידי דעה אחת – הוא בטוח בצדקתו ואינו מצליח להבין את מניעיה הנעלים של אנטיגונה. הוא מגלה עיקשות רבה ועיוורון נפשי, עיוורון אשר הופך אותו לדמות טרגית. הוא חרד ליציבות שלטונו, מעוניין להיות מלך חזק במדינה חזקה ולכן רואה בפעולתה של אנטיגונה פעולה שיש בה כדי לסכן את המדינה. הוא רוצה בדעת העם, אך בשל חוסר ביטחונו ועיוורונו הוא לא שם לב לדעת הקהל האמיתית. עקשנותו ותוקפנותו מונעים ממנו להקשיב לבנו שמנסה לפקוח את עיניו ולשפוט את המציאות נכון. קראון מאמין שכדי להיות מלך טוב, עליו לפעול בשכל ולא ברגש, ולכן הוא מוכן להקריב את קשריו המשפחתיים עם אנטיגונה ולהגיע לעימות עם בנו. קראון מוביל את עצמו לקטסטרופה – גם כשטירסיאס מדבר עמו על כעס האלים, הוא מאשים אותו ברדיפת ממון. הטרגיות של קראון נובעת מההחמצה, מעיוורונו, מהיותו עקשן ומלא חרון ומן העובדה שהבין את טעותו מאוחר מדי. קראון חוטא בחטא ההיבריס בכך שהוא מעז להוציא צו העומד בניגוד לצו האלים וביחסו המזלזל בטירסיאס הנביא, אשר נחשב לשליח האל. ניתן למצוא בדמותו סבל, מודעות לסבל ואישור מחודש של ערכים. אך כל אלה מופיעים יחד ומאוחר מדי – כאשר הוא נשאר לבדו על הריסות ביתו. קראון צועד מהצלחה לכישלון, מודעותו לטעותו הייתה מאוחרת ורק כאשר איבד את הכול, הוא מצטער על פזיזותו העיקשת.
דמויות המשנה ותפקידן במחזה
לדמויות המשנה תפקיד בהארת דמותם של הגיבורים המרכזיים ובעיצוב הקונפליקט שבין הגיבור הטרגי לבין סביבתו (נוסף לעימות בין שני הגיבורים הראשיים עצמם). כל חמש הדמויות מייצגות עמדה מפויסת כלפי החיים, המכירה בגבולות הקיום האנושי. הן מודעות לחומרת המצב, אך מתייחסות אליו בצורה מפוכחת. העמדה שכל אחת מייצגת מנוגדת לעמדה הקיצונית של אחד הגיבורים, איתו היא מתעמתת ובכך היא מקצינה אותה. העימות (הקונפליקט) גם חושף את המניעים הסמויים של הגיבור ומקשיח את עמדתו. כל דמויות המשנה מצדדות בעמדתן באנטיגונה ומותירות את קראון בודד בטירופו ובעריצותו.
איסמנה – אחותה של אנטיגונה. היא מופיעה פעמיים במחזה: בפרולוג – היא מתעמתת עם אחותה ומנסה לשכנעה שלא לעשות את המעשה הנמהר, בפעם השנייה היא מופיעה לצידה של אחותה, מוכנה לשלם יחד איתה את מחיר מעשה הקבורה. איסמנה היא דמות המנוגדת לדמותה של אנטיגונה באופייה, בתפישת עולמה ובחולשתה. היא מכירה בחובה הקדושה של קבורת פוליניקס, אך מסתכלת בפיכחון שכלתני על המגבלות של המעשה. נימוקיה שכלתניים, כשל קראון: גזירת המלכות, חולשת האישה, הטרגדיה המשפחתית, המצפון, ההיגיון והשכל הישר. כשהיא רואה שאינה יכולה להניא את אחותה מלעשות את המעשה, היא מגלה נאמנות בלתי מסויגת לאחותה ומוכנה ללכת עמה יחד אל הקבר, גם אם לא הייתה שותפה בפועל למעשה. במעמד זה העמדה הרציונאלית שלה קורסת, משום ששכלתנות, גם אם היא נאורה, אינה יכולה לשמש תחליף לטבע הראשוני של נפש האדם. בעמידתה הראשונה מול אחותה היא מבליטה את קיצוניותה של אנטיגונה ואת המימד ההרואי טרגי שלה. כשהעמדה שלה מתמוטטת מול עוצמתה הטבעית של אנטיגונה, היא מאירה את צדקתה ואת גבורתה של אחותה ואת חולשתה וטעותה שלה.
השומר – השומר מופיע פעמיים במחזה. בהופעתו הראשונה הוא מביא את "הבשורה" שנכפתה עליו – להודיע למלך על קבורת המת, ובהופעתו השנייה הוא מסגיר את אנטיגונה למלך. בתיאוריו את הופעתה של אנטיגונה לפני שנתפסה הוא מבליט את היסוד הפלאי שבדמותה, היא נראית לו בדמות אלת הדין כשהיא יוצאת מתוך הסערה. בתיאוריו, הוא מבטא אולי את המהות הנסתרת של ההתרחשויות, שלכאורה הן נראות הגיוניות, בכך הוא מייצג את איש העם הפשוט. הוא נותן ביטוי לנקודת מבטו ולשיפוטו של האזרח התבאי המצוי בכל התנהגותו: בתחבולות ההשהייה שלו, בהתחמקות מאימת המלך, ובשמחה הגסה, הטבעית והפשוטה, בה הוא מסגיר את אנטיגונה ומציל את עצמו. תגובותיו הן דו-ממדיות: הוא מפגין נאמנות רשמית למלכו מצד אחד, ואהדה טבעית לגבורתה ולצדקתה של אנטיגונה מצד שני. בעמידתו מול שתי הדמויות האלו הוא מדגיש את הממד האלוהי והבלתי-אנושי של אנטיגונה ואת העריצות והאכזריות הבלתי-אנושית של קראון.
היימון – כשם שאיסמנה מהווה דמות נגד מול אנטיגונה, כך היימון מייצג דמות נגד בעימות עם אביו. גם הוא מופיע פעמיים במחזה, פעם אחת כשהוא מנסה בדרכי נועם לשכנע את אביו לחזור בו מגזר דין המוות שגזר על אנטיגונה ארוסתו-אהובתו ונכשל, ופעם שנייה כשהוא מנסה להרוג את קראון בחרב שבידו, וגם הפעם הוא נכשל ומפנה הפעם את החרב אל לבו.
העימות בין קראון והיימון הוא המשך ישיר של העימות בין אנטיגונה לקראון. הטיעונים של היימון ואנטיגונה משלימים האחד את השני. שניהם מייצגים את התפישה שהאדם חי ופועל בהרמוניה עם הטבע: הוא כובש את הטבע ומסגלו לצרכיו, אך הוא נדרש לגמישות ולויתור, המבטיחים את המשך קיומו והמשך כיבושיו. העמדה הזו באה לידי ביטוי בדבריו של היימון לאביו במשלים שהוא ממשיל לו. אצל אנטיגונה, המניעים הם דתיים, היא נלחמת להגן על צוויי האלים מתוך אמונה וודאית ומלאה שהעם תומך בה. אצל קראון המניעים הם שכליים-מעשיים בעלי נופך פוליטי. על כן הוא מנסה לשכנע את אביו להתגמש בנימוק שאזרחי תבי תומכים באנטיגונה. גם היימון וגם אנטיגונה יוצאים נגד התפישה המסוכנת של קראון ההופכת את השליט לאלוהים כל יכול. עמדתם המשותפת מקצינה את עמדתו של קראון ומקשיחה את תגובותיו. קראון, לא רק מתיימר להכניע את הטבע בכל מחיר, אלא הוא דורש מהיימון בנו ציות עיוור בעמדתו ובמעשיו.
טריסיאס – הנביא הוא שליח האלים, המבשר לקראון על בוא הפורענות. במהלך המחזה ישנה החרפה בעמדתו של קראון בעימותים שלו עם הדמויות השונות, במקביל הולכת וגוברת ההתנגדות אליו מצד הסביבה ומצד תושבי תבי. הנביא מופיע במחזה בנקודת ההיפוך, כשכלו כל הקיצין: אנטיגונה נטמנה בבור הקבר וקראון על סף פורענות. טירסיאס הוא נציג כוחות הטבע ושליח האלים, והוא מנסה בעימות של "ההזדמנות האחרונה" למנוע מקראון להידרדר אל הקטסטרופה, בכך שיקבור את המת ויציל את אנטיגונה. הוא מופיע בסוף המחזה, בערב. העימות בינו לבין קראון הוא סוער ואלים, הוא מתחיל מעימות אישי, עובר לעימות משפחתי, ומסתיים בעימות כללי אוניברסאלי בין האדם לאלים. לאחר לכתו של טירסיאס "נשבר" קראון ומגלה רגש הומאני של חולשה ופחד. זהו המהפך במחזה: האיש שחרץ גורלות לחסד או לשבט, לחיים או למוות – נכנע, בסופו של דבר, לאימי הגורל. המהפך הזה הוא אירוני ומחזק את המסר הכללי של המחזה: הכול צפוי והרשות נתונה. פירוש הדבר, שלאדם אין מנוס מן הגורל, אך בכוחו להיטיב או להרע את דרכיו.
אורידיקה
אשתו של קראון מופיעה בסיום המחזה. תפקידה להקצין את הטרגדיה. כאשר היא נוכחת בהתאבדות בנה וכלתו, היא נכנסת לארמון ומתאבדת גם. במעשה זה, היא מגבירה את התרגשות הקהל, ותורמת לתחושת הקתרזיס המתרחשת בסיום המחזה.
תפקידי המקהלה:
- היא מקשרת בין חלקי העלילה באמצעות השירים.
- היא מפיגה את המתח ויוצרת השהיות במהלך העלילה באמצעות שירים
וריקודים, זאת כדי לאפשר טרגדיה מושלמת (עפ"י אריסטו).
- בתחילת המחזה היא אובייקטיבית, אך בהמשך היא נוקטת עמדה בהתאם למסר
אותו ביקש להעביר מחבר הטרגדיה לקהל צופיו.
- מצד אחד, היא מייעצת לדמויות במאבקן זו בזו, ומצד אחר היא מפשרת ביניהן.
- היא משמשת כנציג העם – מעין שופר לדעת הקהל ולהלך הרוח של העם.
- היא מייצגת את התבונה – חכמת הזקנים.
- היא משמיעה את קולו של המחבר ומנסחת את דעתו על האירועים והגיבורים.
- היא מעין גוף חיצוני האחראי על מערכת המשפט והוצאת הצדק לאור.
- היא מעין גוף פנימי המשקף את המצפון (המוסר האנושי) של המחזה.
- היא מסכמת את מוסר ההשכל של המחזה וכך מעניקה לו את משמעותו
האוניברסאלית. במהלך המחזה, היא בונה את ציר האמונה באלים ובסיומו
היא אחראית על חיזוק האמונה באלים – מטרת העל של המחזה כולו.
סיכום: הרעיונות המרכזיים
"הכול צפוי והרשות נתונה" – רעיון זה עומד בבסיס המחזה. סדר העולם נקבע על-ידי האלים ואין לערער עליו. משמעות הדבר היא שגורל האדם מוכתב מראש מרגע לידתו ועד יום מותו. אף על פי כן, לאדם נתונה הרשות לבחור כיצד ינהג בחייו. בכוחו להיטיב או להרע את חייו, בהתאם לבחירתו בין טוב לרע.
"דע את עצמך" – זהו ביטוי המתייחס לחובתו של האדם לעמוד באומץ מול עצמו, ולהתלבט בסוגיות הנוגעות לאישיותו ולמהלך חייו. הכוונה לידיעה משלושה היבטים: א) דע מה אתה רוצה. ב) דע את המגבלות שלך. ג) דע כיצד אחרים רואים אותך. אנטיגונה וקראון עסוקים בחקירת עצמם. הם מנסחים את רצונותיהם, הם בוחנים את מגבלות כוחם, והם נחשפים לדעת הסביבה אודותיהם. נראה כי שניהם נכשלו בידיעת עצמם (חטא ההיבריס) ולכן שילמו באסונות קשים שהוליכו אותם לטרגדיה.
"הכול במידה" – זהו ביטוי שהיה חקוק על שער המקדש בדלפי, שפירושו: האדם הוא יצור מוגבל. אל לו להפריז בשאיפותיו, כי אם יעשה כן ויחרוג ממידותיו – ייענש! אנטיגונה וקראון לא נהגו על-פי ביטוי זה, ולכן נידונו לטרגדיות.
גורל האדם – הנפילה מפסגת הכבוד אל שפל המעמד האנושי, מדגישה את חוסר הוודאות שבגורל האדם. בכך באה לידי ביטוי מוגבלות שליטתו של האדם בגורלו. גורלן של הדמויות במחזה נקבע מראש, והוא שירת את המסר החינוכי-דתי ביצירה.
"אנטיגונה" – טרגדיה של גורל או טרגדיה של מעשים?
הפעולה הטרגית מונחת בניגוד שבין רצון האלים לבין מאמצי השווא של האדם להימלט מהפורענות המאיימת עליו. כניעה לרצון האלים והכרת חוסר-האונים של עצמו – זהו הדבר שהצופה המזועזע צריך ללמוד מהטרגדיה. נראה כי המחזה "אנטיגונה" משלב בין השניים. מדובר בגורל שנקבע מראש: יתכן שאנטיגונה נידונה לטרגדיה עוד כעונש על מעשי אביה אדיפוס, וקראון נידון לטרגדיה בכדי לחנך את העם בדבר עליונות האלים, אך גם בסדרה של מעשים שהביאו את האסון על הדמויות: קראון חוקק חוק המתריס על שלטון האלים, אנטיגונה שמה עצמה במעמד אל, כאשר ביקשה להתנגד לחוק המלך. לשתי הדמויות היו כמה הזדמנויות לשנות את דרכן וכך אולי לחמוק מעונש. התעקשותן מלמדת על אופיין, אך גם משרתת את הרעיון שמדובר בכוחות עליונים וחזקים שהוליכו אותן אל הבחירות הקיצוניות שסופן טרגי. לפיכך, ניתן לראות ב"אנטיגונה" יצירה המשלבת בין טרגדיה של גורל ובין טרגדיה של מעשים. מסקנה זו תואמת את הרעיון: "הכול צפוי והרשות נתונה".
"אנטיגונה" כמחזה פוליטי – הקונפליקט בין אנטיגונה לקראון, משקף את העימות בין דת למדינה, ומציג את מורכבות סוגיית השלטון. קראון נוהג כטירן (שליט רודן הכופה את עמדותיו על העם), ואילו אנטיגונה מייצגת קול חתרני המוחא על שלטון הכוח השרירותי. העובדה שבני העם עומדים לצדה של אנטיגונה, אך לא מעזים לבטא את עמדתם, מלמדת על כוחו המשחית של המנהיג. בסופו של דבר, אנטיגונה משלמת בחייה, אך בדבקותה במטרה, היא מפילה את השלטון.
"אנטיגונה" כמחזה פמיניסטי – על אף הדמוקרטיה שהיתה נהוגה ביוון העתיקה, מעמד הנשים היה נחות. לנשים לא היתה זכות הצבעה בבחירות. יחסו המשפיל של קראון לאנטיגונה נובע גם מהיותה אישה. הוא מזלזל בה וחרד למעמדו, המתערער בידי אישה. הבחירה של סופוקלס בדמות נשית המתקוממת נגד שלטון הכוח הגברי, מוסיפה למחזה ממד פמיניסטי. אנטיגונה העניקה ליצירה את שמה, והיא מתגלה בסיומה כדמות מופת אמיצה, ששילמה בגאווה את מחיר החירות לפעול מתוך צו המצפון, ולמרוד בצו המלך השרירותי והלא-מוסרי, זאת תוך ויתור על מימוש חייה כאישה היכולה להינשא ולהביא ילדים לעולם.
