אותלו / וויליאם שיקספיר
מהצלחת בזק ללא קרב ואהבה שמימית ומושלמת לתוך אפילת יצר ועיוורון. אותלו ודסדמונה מפנים עורף לכל מוקיריהם, מתאחדים באהבתם הנשגבת בסתר. חשים אחדות כאילו נבראו מאותה הצלע. אך אותלו השחור, המורי (המוסלמי), שמקורו באפריקה, אינו מצליח לקיים זוגיות שבנויה על ניגודים של מזרח ומערב, הוא צולל לתוך אפילת יצריו ורוצח את אהובתו הלבנה, הנוצרייה שמקורה בונציה.
בתחילת המחזה אנו פוגשים את אותלו לאחר נישואים חפוזים וסודיים לדסדמונה, בת אצולה מבנות המקום. בניסיונותיו להצטדק על מעשיו בפני הדוכס, בשעה שהוא מואשם שכבש את דסדמונה במעשי כשפים, אותלו מתאר קשר נפשי עמוק וחזק עם בחירת ליבו, והוא אומר: " היא אהבה אותי על תלאותיי , ואוהבה כי ריחמה אותן". דסדמונה יכלה להבין את העוצמה של אותלו בדרך מיוחדת, לא דרך מעשי גבורה מופלאים, אלא דווקא את הצדדים האנושיים ביותר. מתחת לחזות החיצונית של איש צבא קשוח, היא מבינה את כל הקשיים הכאב והסבל הכרוכים בכך.
דבריה של דסדמונה לשמע סיפוריו הם "זה כה מוזר, מוזר מאין כמוהו, כה עצוב, עצוב עד להפליא". אותלו מגלם לגבי דסדמונה מופת אנושי "הלוואי עשני אל בצלם גבר שכזה"שדה הקרב לא השחית את אופיו הנעלה ואת תכונותיו החיוביות.
כבר בכותרת – "הטרגדיה של אותלו הכושי מוונציה" – נרמז הסיבוך התרבותי-מדיני שביסוד מצבו של אותלו, דווקא לו קוראים להגן על ונציה מפני התורכים.
"אותלו" עוסק בנושאים רבים: קנאה, תככים, נקמה, בגידה, כבוד, רשע, גזענות וכו´.. כל נושא יכול לעמוד בפני עצמו, אך בעיון מעמיק יותר לגבי אותלו במקרה של מעילה בתפקיד או בגידה חוברים כל הנושאים הללו יחד ומובילים לשיבוש הסדר הטוב. רצון להרוס, להרוג ולהשמיד על ידי התוקפן, בשם קוד חברתי או כל תירוץ אחר, בכל תרבות ובכל זמן , משאירים עולם עקר ואבוד.
הקהל בדרמה
בבואנו לבחון את הדרמה הקלאסית עלינו לזכור שמדובר בהצגה שמכוונת לקהל. המטרה היא שהקהל יעבור תהליך חינוכי, דרך חוויה מטלטלת, ודרך הזדהות עם הגיבור, המסר החזק יתקבל. התהליך אמור להתבצע בשלבים מאד מסוימים: בתחילה מתעוררים אצל הקהל רגשות סותרים, מצד אחד הזדהות והבנה כלפי מצבים ורגשות אנושיים ידועים, מצד שני פחד ואימה מפני גורל דומה, מפני מצבים קיצוניים שאין מהם חזרה כפי שקורה לגיבור. הקהל צופה בעולם שמתפרק בהדרגה עד לקטסטרופה. ואילו בסיום הכל חוזר לסדר הנכון, הכל נרגע וחוזר לשלמות. הקהל יוצא מהתיאטרון עם הבנות חדשות ותקווה.
הגיבור הטרגי
הגיבור משרת את אותה מטרה שההצגה בעצם מכוונת לקהל שעובר תהליך משחרר. גיבור נעלה ממעמד גבוה הוא דמות טובה לחיקוי והזדהות. גם באופי הגיבור קיימים ניגודים, מצד אחד תכונות חזקות וחיוביות, יכולת סבל ועמידה במצבים קיצוניים. מצד שני קיים באופיו פגם, נקודת חולשה, שלגביה הוא קיצוני ולא מסוגל להתפשר, הוא יודע שזה יוביל אותו לאבדון אבל הוא לא עוצר. לבסוף הוא מכיר בטעות ומוכן לשלם את המחיר.
נושאים מרכזיים במחזה
כאשר אנו בוחנים את הנושאים בטרגדיה, עלינו לבחון זאת מתוך נקודת מבט שכוללת את אופיו של הגיבור הטרגי והתהליך שמכוון לקהל.
במבט ראשון נראה כי המחזה עוסק באחד הרגשות החזקים בנפש האדם וזוהי הקנאה. רגש שהוא שלילי ומסוכן המשתלט על אותלו בהדרגה בעזרתו של יגו. כאן הביקורת מופנית כלפי אותלו שעדין כאדם קיימת בפניו הבחירה והיכולת להתנגד לאלימות ולרשע ולדבוק במוסר ובאמת.
המחזה מתחיל בעצם בדברי הקנאה של יגו עצמו, הוא כועס על כך שקסיו קיבל את תפקיד המשנה לאותלו ללא הצדקה, הוא מדגיש שקסיו בן פירנצה, הוא גם לא מקומי וגם לא מספיק מוכשר. הוא מקנא גם באותלו שהוא זר וזכה למעמד שכזה. כאשר יגו רומז על בגידה הוא מציע לאותלו להישמר מהקנאה, הוא רק לא יודע שהוא מעורר עולם אפל הרבה יותר. המניעים של יגו לכל אורך המחזה נובעים מקנאה ונקמה. על הבסיס הזה ניתן לומר שדמותו של יגו היא המרכזית, אבל יגו הוא דמות הרשע והנבל שלא עובר שום שינוי ואף תהליך, כפי שגיבור טרגי אמור לעבור.
ג. רגשי נחיתות – חוסר הערכה עצמית
אותלו מכריז בפני אנשי ונציה "כי נצר אנוכי מגזע מלכים, ראוי בזכות מעלותיי לרום המעמד שבו זכיתי". למרות שאותלו מכיר במעמדו הרם וכישוריו, הוא נמצא בנקודת פתיחה נחותה בשל היותו זר ושונה בונציה. הוא אמנם עלה לגדולה אך עליו לעמוד על המשמר מפני לשונות רעות כמו יגו שמכנה אותו בראש חוצות : "תפוח שפתיים" ו"הוד כושיותו", ואומר לברבנציו "איל זקן, שחור, עולה על כבשתך הלבנה" . אמנם הוא גם זכה בדסדמונה, הנערה המושלמת והמבוקשת ביותר בעיר, אך נישואיו נעשו בסתר ומיד לאחר מכן עליו להצדיק את מעשיו בפני נכבדי העיר. מעבר לאהבתו הכנה, דסדמונה היא גשר וכרטיס הכניסה של אותלו שיקבע את התקבלותו בביתו החדש. כל חייו תלויים בקשר איתה, ולכן הוא מרגיש שעולמו נחרב אם קיים ספק לגבי נאמנותה, "..אך המקום שבו שיכנתי את לבי, שבו שומה עלי לחיות, ולא – אין לי חיים". זו הסיבה שהוא נוטה לאמץ את יגו לצידו כבר בתקרית הראשונה עם קסיו, מכיון שיגו מקומי ומשרה עליו בטחון. כאשר הוא מרגיש אבוד וחלש גם החיים הופכים לחסרי משמעות. כל מעשיו של אותלו נובעים מחששותיו לאבד את ההערכה כלפיו. במצב דברים כזה שייקספיר רוצה להראות כמה אכזרי מצבו של הזר וכיצד מאמציו להתקבלות נידונים מראש לכשלון.
גדולתו של שייקספיר היא בכך שיצירותיו הן אוניברסליות ועל זמניות. בכדי להגיע לרמה של יצירת אומנות נצחית בעלת משמעות בכל מקום ובכל זמן, עליה לעסוק באבני יסוד בתרבות האנושית. אותלו אכן נמצא בונציה במעמד רגיש בשל אותם דברים שנאמרו קודם, אבל מהותו ופועלו נובעים מנקודה אחת רגישה באופיו. דרכו אינה נובעת בסופו של דבר מנסיבות סביבתיות או תרבותיות, עולמו אמנם נשען על כל אותם דברים. אך חולשתו הבסיסית היא אחת המרכזיות בהיסטוריה האנושית, הצורך בשליטה מוחלטת בעולם הקרוב ובסובב, והפחד האיום מפני הגורל הנעלם והתנהלות העולם שאין לה הסבר.
אותלו אומר ליגו במערכה הראשונה "לולא אהבתי לדסדמונה הענוגה, הייתי מסרב לתחום את חירותי ולרסנה תמורת אוצרות הים". כוחו של אותלו הוא בחירותו ובדידותו, משחר ילדותו עבר "הרפתקאות מסמרות שיער" ושרד את כולן. פעל ללא הרף בשדה הקרב, כאשר לא פעם היה נתון בסכנת מוות, חייו היו הישרדות מתמדת והוא עמד בכך באומץ.
אדם כזה הוא בודד וסומך רק על עצמו, כל טעות קטנה יכולה לחסל אותו. הפעם הראשונה שבה הוא מוכן להכניס אדם נוסף שותף לתוך חייו קורה עם דסדמונה. השותפות הזאת דורשת ממנו שינוי באורח חייו וזו משימתו האחרונה שהוא אינו עומד בה. " כעת כבר סר כוחי.. כאן התמרור האחרון של מסעי"
דמותו של אותלו
אותלו הוא הגיבור הטרגי במחזה. הוא דמות נעלה, מצביא, מקורב לבית המלוכה. בעל אומץ לב, אציל נפש, שעבר מכשולים רבים וחוויות קיצוניות בחייו. הסביבה מכבדת אותו על טוב ליבו ועל כך שהצליח להגיע לגדולה בכוחות עצמו, ובמיוחד בהיותו זר – מוסלמי, שחור מאפריקה. אותלו מעוצב כמנהיג, שמרגיש בטחון בעיקר בשדה הקרב, מאד נחרץ, קיצוני בהשגת יעדים. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו לקסיו, שנתפס שיכור בשעת תפקיד. אותלו מפטר אותו בו במקום, למרות שקסיו ליווה אותו שנים רבות בנאמנות אמיתית. ייתכן שלאותלו קשה ביותר עניין התקבלותו בחברה, למרות שמוקירים אותו וניתנו לו סמכויות הוא חושש מגילויי דחיה כפי שיגו מביע והוא מוכן לעשות הכל בכדי להתקבל ולהיות נאהב.אך מעבר לכך נראה שהדבר החשוב ביותר שמנחה את אותלו זה שליטה מוחלטת בסביבתו ובעצמו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפי תפיסתו ויתור קל שבקלים, לגביו אבדן שליטה מסמל סכנת מוות. לכן הוא מתייחס בחומרה כה רבה למעידה של קסיו, דבר המשחק לידיו של יגו במהירות שהוא לא ציפה לה. פיטורי קסיו מהווים את נקודת המפנה ביחסים בין אותלו ודסדמונה, משם מתחילה ההידרדרות באהבתם ובמצבו של אותלו המצביא והבעל. בכל הקשור לעינייני הצבא אותלו פועל כמנהיג בלעדי מיומן ונחוש. אך אותלו זר ,לא רק בונציה, אלא גם בכל הקשור לעולם האהבה והזוגיות, בשדה הזה הוא אבוד לגמרי. כאן הוא צריך לשתף ולהתחשב באישיות וברצונות של בת זוגו, דבר שהוא ההיפוך הגמור של שליטה. אותלו ביקש שדסדמונה תצטרף אליו למערכה בקפריסין, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהיא תנסה להתערב בהחלטותיו המקצועיות, היא מערערת את בטחונו. ובנוסף יגו בדיוק בשבר הזה מחדיר את הספק המכרסם בדבר נאמנותה ואהבתה. אותלו לא מסוגל לשאת את עוצמת הרגשות ואת הפחד מפני אובדן השליטה בביתו ובליבו פנימה, "אם אי פעם לא אוהב אותך ישוב הכל לתוהו". אותלו מפסיק לנהוג באורח הגיוני, הוא מאמין בקנאות לדברי יגו והוא מצטער על הרגע שהוא בחר בנישואים. ההידרדרות של אותלו היא גופנית ונפשית, הגילויים החיצוניים הם כאבי ראש, זעם עיוור וצורת דיבור נמוכה ומשובשת. הוא מכנה את דסדמונה זונה, מגדף אותה ומכה אותה לעיני לודוביקו השליח מונציה. הוא מתמוטט, והדימוי העצמי שלו נפגע לחלוטין. אותלו מתכנן לחנוק את דסדמונה על משכבה, כראוי לבוגדת ונואפת. עד לרגע החניקה הוא נאבק בעצמו. הוא מתלבט בין יופיה וטהרתה לבין רצון עז לנקום ולהעניש אותה על הפגיעה בכבודו. בעצם הוא מאבד שליטה בגלל הצורך החזק שלו לנהל את עולמו כרצונו באופן מוחלט ובלעדי. אותלו נכנע ליצר , הוא זועק "דם, דם, דם..", דסדמונה מתחננת "הגלה אותי אך אל תמית אותי". אבל החיה כבר משחרת לטרף, הוא ממשיך לצעוק עליה "זונה".. כדי להצדיק את טירופו. דסדמונה מבקשת לקרוא לקסיו, לערוך בירור, להשהות, אבל אותלו ממהר לשים קץ לפרשה, כאילו שהוא כבר לא קשור לכך במאומה. אין עבר ואין עתיד ואין צדק ולא משפט, רק יצר הרס משתולל ללא מעצורים. בדיוק כמו אותה סופה בים שהם צלחו בהתחלה, אז אותלו אומר לדסדמונה לאחר פגישתם המרגשת בקפריסין, "גיל חיי, אם אחרי כל סערה תקום שלווה כזאת – שתנשב הרוח עד שתעיר גם את המוות". אותלו חונק את דסדמונה בחמת זעם והאסון הנורא מתגלה מיד אחר כך. ייסוריו מגיעים לשיאם לאחר גילוי האמת, אז חוזרת אליו צלילות דעתו והוא נושא את המונולוג הגדול ביותר שלו. הוא מסכם באופן מדויק את חייו: "על איש ספרו שלא השכיל אהוב אך רב מדי אהב". בגלל האהבה הוא ויתר על חירותו, זו היתה חולשתו, הוא לא ידע כיצד לשלב את האהבה בחייו וכך איבד הכל. אותלו קובע מהו העונש המגיע לו וגם מוציאו לפועל – הוא מתאבד כיאה לגיבור טרגי.
דמותו של יגו
המחזה נקרא "אותלו", מכיוון שהוא הגיבור הטרגי, אך דמותו של יגו היא הדמות המרכזית והדומיננטית במחזה. יגו הוא סמל הרוע. הוא משלב באישיותו באופן סמלי את דמות השחקן והבמאי, שחקן בשל העמדת הפנים שלו, ובמאי בשל יכולתו לנתב את העלילה בעזרת מזימותיו. המניע הראשוני למעשיו זו העובדה שאותלו לא מינה אותו לסגן, אך בהמשך מסתבר שהמניע העיקרי למעשיו זה הרוע לשמו, הוא ממשיך להרע גם לאחר שזכה בכל מבוקשו. המחזה פותח בנישואיהם של דסדמונה ואותלו, שיא האושר וההרמוניה, ואלה מופרים בעזרתו של יגו. הוא לא רק אויבו של אותלו, אלא אויבה של כל אהבה, חיבה, כנות ונאמנות. יגו הוא סמל לשקר וצביעות, הוא מצליח לתמרן בין כל הדמויות, ומציג את עצמו כאדם טוב ונאמן. כלפי חוץ הוא משחק תפקיד של לוחם היושר וההגינות. הוא משקר לרודריגו, הוא מנצל את אהבתו של רודריגו לדסדמונה ומבטיח לו לשווא שיקשר בינהם. הוא משקר לאותלו, הוא מנצל את יתרונו כמקומי, את חולשתו של אותלו ואת האימון הרב שהוא נותן בו כדי להרעיל את נפשו. "והכושי יודה לי, יאהבני, ויעניק לי פרס על כי שמתיו לצחוק ולשמצה, והתנקשתי בשלוותו עד כדי טירוף הדעת". הוא משקר לאמיליה כדי לקבל ממנה את המטפחת של דסדמונה. הוא משקר לקסיו, מעמיד פנים שהוא חברו הנאמן, בזמן שהוא פועל כדי לקבל את תפקידו. הוא משקר גם לעצמו, הוא טוען טענות שווא שהיתה קרבה בין אמיליה בת זוגו לאותלו. יגו יכול לפעול בחופשיות מכיון שאף אחת מהדמויות לא יכולות להאמין שקיימת אפשרות שמישהו יהיה רע ונבזה כל כך. יגו מוצג כתככן, לגלגן, רמאי, קנאי ושקרן ובעיקר פוגע בשלוותם של אחרים ומרעיל את נפשותיהם. חווית הרוע ממלאת אותו סיפוק, הוא מנצל את חולשותיהם של כל הדמויות, וככל שהוא מצליח להשתלט יותר על הדמויות בסביבתו גוברת הרגשת נצחונו. יגו אינו מאמין באהבה, לטענתו הכל קשור למיניות ותשוקה פיזית. יגו הוא העיצוב המושלם של הכוחות האפלים בכל אדם. אין בעולם נשמה שיגו אוהב, הערך היחיד המוכר לו הוא טיפוח העצמי, הוא הלא אנושי בשיאו, נבל ושפל. קיימת אנלוגיה ניגודית בין יגו לבין אותלו ודסדמונה, בין החייתי לאנושי, בין אהבה אצילית לגסות רוח. יגו הורס את אותלו ומביא עליו חורבן, הוא חושף באותלו את החיה שבאדם.
סיכום
טבע העולם והתנהלותו אינם ברורים די צורכם לבני האדם, עד היום האדם לא הצליח לתת הסבר לכל התופעות הקיימות סביבו. בתקופתו של שייקספיר העולם היה ברור עוד פחות. במהות הטרגדיה קיימת שבירה של העולם וסדר מחודש, רעיון שמקל על הפחדים מפני הגורל הנעלם וחוסר השליטה של האדם בחייו ובסכנות הצפויות לו. סכנת רעב,פגעי הטבע ומגפות, היו תופעות מאיימות שגבו קורבנות רבים. בטרגדיה של אותלו באים לידי ביטוי נושאים אלו, של אובדן השליטה והשתלטות הרוע וההרס באופן חזק ביותר. ההבנה שכוחות אלו קיימים בתוך האדם פנימה והוא יכול לרסנם, יכול להביא נחמה ותקווה לעולם טוב יותר.
אהובה לוין
רצח על רקע כבוד המשפחה יכול להתרחש רק בחברה שתומכת בה. ללא תמיכת החברה, לרצח אין משמעות. זאת, בניגוד לרצח מתוך קנאה בחברה המערבית של ימינו שבו לרוצח, אף אם יש הבנה במקרים מסוימים, אין תמיכה חברתית.
בימינו משמש המושג בעיקר בהקשר של החברה המוסלמית או של חברות שהיו תחת כיבוש מוסלמי והושפעו ממנו.
פרט לנשים ידוע כי נרצחים גם תינוקות שעצם הולדתם מזכיר כי חולל כבוד המשפחה. בין אם אלו ילדים שנולדו לנשים לא נשואות או שנולדו כתוצאה ממערכת יחסים מחוץ לנישואים.
החברות התרבותיות במזרח הקדום ייחסו ערך רב לבתולי האישה, מבחינה ממונית ומבחינה מוסרית. הבתולים היוו הוכחה לצניעותה המינית של האישה והיו סמל לטוהר ומוסר.על פי התורהלפגיעה בבתולי נערה היה מחיר כספי עבור האב מאחר ומוהר הבתולות שיקבל יהיה קטן יותר.
על פי הקוראן העונש על יחסי מין אסורים זהה לגבר ולאישה: מוות אם האישה נשואה, ומאה מלקות אם שניהם אינם נשואים. יש צורך בארבעה עדים, אם כי בעל יכול להעיד לבדו. הולכי רכיל שמוציאים שם רע ללא עדים מוענשים בשמונים מלקות.
רצח נשים על–ידי בני משפחותיהן הוא מעשה רצח של נשים שביצעו מעשה המערער על שליטת אב המשפחה או גברי המשפחה באותן נשים. לרוב, מתורץ מעשה רצח כזה בטענה שהאישה קיימה קשר רומנטי או מיני שלא על דעתם או בהסכמתם של בני משפחתה, או שאורחות חייה אינם נושאים חן בעיניהם. רוצחי נשים מסוג זה מגדירים מעשים כאלו כ"חילול כבוד המשפחה" ואינם רואים במעשה רצח אלא "שמירה על כבוד המשפחה." להלכה, מתייחס הדין הפלילי בישראל למעשים כאלו כמעשי רצח לכל דבר. בפועל, נוהגים לעתים בתי המשפט להקל בעונשם של רוצחים אלו.
נקמת דם הוא רצח הנעשה על ידי קרוביו של נרצח, כפעולת גמול על רציחתו של קרובם. קרוביו של הנרצח רוצחים את רוצח קרובים או מישהו ממשפחתו. נקמת דם עלולה להתפתח לשרשרת דמים של מעשי רצח, ורוב הפעמים דבר זה אכן קורה. בישראל מקובלת נקמת דם במגזר הערבי, אך לא רק בו.
המצב במזרח התיכון – במדינות מוסלמיות רבות קיימים סעיפים בחוק העונשין אשר מקלים או פוטרים מעונש רוצחים על רקע "חילול כבוד במשפחה". סעיף 340 לחוק העונשין הירדני קובע כי "אדם אשר גילה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו ´נואפות´ והורג, פוצע או פוגע בהם, פטור מעונש". בנוסף ממשיך החוק, "אדם אשר גילה את אשתו או אחת מקרובות משפחתו עם אחר במצב של "ניאוף" והורג, פוצע או פוגע בהם זכאי להפחתת עונשו". חוקים דומים קיימים בבחריין, מצרים, כווית, לבנון , מרוקו, עומאן, סוריה וואיחוד האמירויות הערביות. בפועל, במקרים רבים בירדן העונש אינו עולה על שלושה חודשי מאסר או פחות.
