על הסופר

יוסף חיים ברנר נולד ברוסיה ב- 1881 ונרצח ביפו בפרעות תרפ"א ב- 1921.

היה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט[1] ומנהיג ציבור. הוא היה ידוע באורח-חייו הסגפני ובאומץ לבו לצאת כנגד המוסכמות באותה עת.

ברנר נולד למשפחה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. בהתבגרותו החל ברנר לקרוא בספרים חיצוניים[2], ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול. ב- 1898 הצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית ´הבונד´.

בסתיו של שנת 1901 גויס לצבא הרוסי. ב- 1903 כאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, ערק ונתפס, אך נחטף בשנת 1904 מידי המשטרה שהובילה אותו לבית סוהר, על-ידי חבורת בונדאים, ומשם הוברח ללונדון, שם התגורר בין השנים 1907-1904. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", וזה התפרסם בירחון "השילוח" שבעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן את כתב העת הספרותי ´המעורר´, שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה היתה גדולה. ב-1908 עבר לעיר לבוב שבגליציה, שם התיידד עם הסופר גרשון שופמן ואף שכר דירה בשותפות עמו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל. כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1909, רצה ברנר לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני; אך שלא כמו ידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד ברנר בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע לטובת הספרות, ומאוחר יותר – לטובת הוראת ספרות, לשון, תנ"ך ומשנה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.

בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחידי, שנקרא על שמו של אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין. לימים היה בנו אורי ניסן לסגן מפקד הפלמ"ח.

בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות´מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי.

במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח´ מוראד הסמוך לבית בו התגורר אז. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ.

ביצירתו ניסה ברנר ליצור את הרושם שעלילות סיפוריו הנן תיעוד אמיתי-אוטוביוגרפי, ולא בדיה אמנותית. משנתו היהודית-קיומית היתה חילונית מובהקת. הוא שאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת. בגיל צעיר הוא איבד את אמונתו באלוהים וכתב בלשון חריפה נגד "מבקשי האלוהים". לדבריו "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?"[3] דרישתו של ברנר היתה לעמוד אל מול הקושי והפחד כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות." ברנר האמין שהיהדות היא התרבות של העם היהודי, ולכן אין חשיבות לקיום חוקי ומצוות הדת כי בכל מקרה היהודים לא חדלים להרגיש עצמם בתור יהודים. למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית הרי שהוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותינו וחשב שעלינו לינוק מהם אך גם לדעת לצאת כנגדם.

מיצירותיו: מעמק עכור, 1900; בחורף, 1904; מסביב לנקודה, 1904; מן המֵצר, 1909; עצבים, 1910; שכול וכישלון, 1920. 

הסיפור "עוולה" – רקע היסטורי

הסיפור מתאר אירוע המתרחש בסוף חורף 1918, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, במהלך הכיבוש הבריטי של פלשתינה (ארץ ישראל) מידי האימפריה העות´מנית. בזמן המלחמה גירשו התורכים יהודים רבים מיפו ומתל אביב צפונה. הצבא הבריטי בפיקודו של פילדמרשל אלנבי נכנס לפלשתינה באוקטובר 1917 מכיוון עזה ובדצמבר אותה שנה השלים את כיבוש דרום הארץ, מבאר שבע ועד ירושלים. באותו זמן תקפו הגרמנים בחזית המערבית ואלנבי, שלא קיבל תגבורת, נכשל בניסיונותיו לכבוש את עבר הירדן המזרחי. מסע הכיבושים נעצר לחודשים רבים, והקו בין הבריטים לתורכים נמתח בין יריחו לנחל הירקון. רק בספטמבר 1918 שברו הבריטים את קו ההגנה של התורכים ובני בריתם הגרמנים (בפיקוד הגנרל הגרמני פון סנדרס) בקרב מגידו, שהיה קרב הפרשים האחרון בהיסטוריה. באוקטובר 1918 הושלם כיבוש הארץ עד דמשק, תורכיה נכנעה ואיבדה את אחיזתה בארץ. הסיפור מתרחש אפוא בתקופת הביניים, כשחלקה הדרומי של הארץ כבר בידי הבריטים וחלקה הצפוני עדיין בידי התורכים.

מקום התרחשות העלילה הוא בבית סמוך למושבה יהודית במרכז הארץ בצד התורכי, באזור כפר סבא, קרוב לקו המפריד בין הבריטים לתורכים. בבית נמצאים ארבעה פועלים: שלושה גברים ואישה.

סוג הסיפור

"עוולה" הוא סיפור ריאליסטי, היסטורי וסאטירי.

·        ריאליסטי – כי הוא מבוסס על נסיבות היסטוריות נכונות עובדתית, וכל מה שמסופר בו יכול היה להתרחש במציאות.

·        היסטורי – כי הוא מבוסס על רקע היסטורי אמיתי – ארץ ישראל בסוף שנות ה-20.

·       סאטירי – כי הוא מתאר את האירועים באופן ביקורתי ובאירוניה חריפה.

סאטירה היא יצירה ספרותית ביקורתית, החושפת תופעות חברתיות שליליות, כגון: התנהגות לא מוסרית, שחיתות, אי-צדק חברתי וכד´.

הסאטירה מאופיינת לרוב בהומור ו/או באירוניה, ומדגישה את המגוחך ואת הנלעג.

תקציר עלילה

הסיפור נפתח בתיאור הרקע ההיסטורי ומצבם של היהודים תחת שלטון התורכים. הללו סבלו מחרדה קיומית ("פחד האבדון"), מתח ומחסור כלכלי, וקינאו בתושבי הדרום שנהנו מהשלטון הבריטי, ואף חיכו שהבריטים יגיעו. למרות זאת, יש גם רמזים לכך שיחסם של התורכים למתיישבים אינו כה גרוע.

בלילה אחד גשום נשמעת דפיקה בדלת, ולאחריה נכנס קצין דובר גרמנית ומוצג כגרמני. החברים מטפלים בו יפה, נותנים לו אוכל ולבוש. האיש מגלה למארחיו שהוא קצין אנגלי שנמלט מהשבי התורכי. הוא מספר למארחיו שהוא בורח שלושה ימים, שהוא באפיסת כוחות ומבקש להישאר לישון. החברים מתלבטים, החבֵרה מתנגדת להסגרה, אך גוברת דעתו של "חברנו הקנאי" שהסתרת הבורח תגרום לכך ש"ישחטו אותנו ואת עוללינו". החבר הקנאי רץ להודיע למשטרה התורכית. בבוקר מגיעים השוטרים ולוקחים את השבוי הנמלט. חברי הקבוצה מלאי רגשות-אשם. הם מבינים שמעשה הסגרת האנגלי הוא נגד האינטרסים של עצמם. הם חוששים מהדברים שיחשבו עליהם האנגלים. במושבה השכנה מגנים אותם על ההסגרה. מגיעות שמועות סותרות על דברים שהשבוי אמר: שהוא למד שאי אפשר לסמוך על היהודים, ומנגד שהוא לא מאשים את הקבוצה שהסגירה אותו, וכן שהוא משבח את שוביו התורכים על יחסם ההומני. בנוסף מגיעה שמועה שהשבוי סיפר שהיהודים גנבו לו שעון זהב. החברים מרגישים הקלה, מכך שהאנגלי הוא סתם עוד גוי אנטישמי כמו כולם. פתאום נוח להם עם מה שעשו. והסיפור מסתיים באנחת רווחה: "עכשיו – טוב… כמו אבן נגולה."

אפיון הדמויות

המספר: אדם הבורח מהכרעה מוסרית. הוא אמנם המספר, אך הוא אינו לוקח חלק פעיל במעשה. רגשותיו ומחשבותיו נמסרים בדרך כלל בלשון "אנחנו" ("היינו כולנו מדוכאים", "אסור היה לנו לעשות כך", "אבלים היינו, אוננים" = חסרי אונים), כאילו אין לו דעה עצמאית. בדיון לפני ההסגרה הוא אומר על עצמו: "אני לא ידעתי מה לייעץ", כלומר הוא אינו מסוגל לשאת באחריות המוסרית ובורח מהכרעה, ובכך מאפשר את המעשה המכוער. יש לשים לב לאופן שבו הוא שותל רמזים הבאים לטהר אותו ואת חבריו מאחריות, למשל: כשהוא מזכיר שבעצם החיים בצל התורכים היו נסבלים, ובניסיונו להציג את החבֵרה באור מגוחך. הוא אמנם מנסה (יחד עם האחרים) לעכב את החבר הקנאי הרץ להלשין, אך לא עושה מאמץ מיוחד כדי למנוע את המעשה.

החבֵרה: בעלת העמדה המוסרית ביותר. דעתה היא "שאין למסור את אורחנו בשום אופן". אף שהיא אמורה למלא בסיפור את תפקיד "הגיבור החיובי", המספר אינו מציג אותה כך. הוא נשמע אירוני כשהוא מתאר את נימוקיה, כאילו הם נובעים מאהבת היהודים לאנגלים או מתפיסה רומנטית – אהבת אישה לגיבור. הוא מציג באור מגוחך את שיקוליה הטקטיים (כאילו בהעברת הקצין לאנגלים ניתן להכריע את מהלך המלחמה), שכן מה אישה שעיסוקה במטבח ("עיניה שעששו מעשן-הכיריים הבריקו"), מבינה בדברים כאלה.[4]

החבר ששהה באנגליה: אדם העסוק בעצמו יותר מאשר בשאלה המוסרית. הוא שותק, הוא מוטרד מכך שנתפס בקלקלתו, כשנודע לכולם שהוא לא יודע אנגלית, זאת לאחר שהתפאר בפניהם. הוא "החריש לגמרי", ובכך הוא שותף למספר בהתחמקות מהכרעה.

החבר הקנאי: הוא ממלא את תפקיד ה"רע" בסיפור – המלשין המוסר. תחילה הוא מעלה נימוק כאילו מדובר בגרמני שהתחזה לאנגלי, אחר כך הוא מכריז שהוא לא מוכן לסכן את כולם, ובמיוחד את הילדים. הוא נחרץ ופועל בפזיזות מבלי להתייחס לדעת חבריו.

הקצין האנגלי: מוצג כאדם בעל תכונות נאצלות. מדבר ברכות, מודה בענווה ובנימוס, קונה את לב המספר המעריץ גרמנים. תחילה מציג עצמו כגרמני, אחר כך מגלה את האמת על זהותו. מבין את הפחד של היהודים ומוכן להסגיר עצמו. מגיב באדישות על מאסרו. על התנהגותו לאחר ההסגרה אנו מקבלים מידע חלקי ולא אמין. שמועות סותרות מספרות גם שהוא מאשים את היהודים בבגידה בו וגם שהוא מבין את מעשם שנבע מפחד מוצדק, וכן שהוא אסיר תודה לתורכים על יחסם ההוגן אליו כשבוי. השמועה האחרונה אומרת שהוא מאשים את היהודים שגנבו את שעון הזהב שלו.

הנושא המרכזי של הסיפור ומשמעותו

הדילמה המוסרית – במוקד הסיפור עומדת סוגיה מוסרית. השבוי האנגלי שנמלט מהתורכים מתדפק על דלתם של חברי הקבוצה היהודית ומבקש מחסה. הללו מתלבטים בשאלה אם להיענות לבקשתו או להסגירו לידי שוביו התורכים. הדילמה הזו משמשת את ברנר לשם הצגת החבורה הזו באור שלילי ונלעג, שכן הקצין האנגלי הוסגר.

אף על פי כן, ניתן בהחלט לראות בהסגרה מעשה שמקורו בפחד מפני ההשלכות במקרה שהדבר יתגלה לאנשי השלטון התורכי. לפועלים יושבי הבית היה יסוד לפחד מפני הגילוי, שעלול להמיט עליהם נקמה כואבת מצד התורכים הנבגדים, כנרמז במילים: "וסערת העצבים פחד האבדון…"; "היחס אלינו מצד הממשלה התורכית… חושדים בנו… כמרגלים הננו בעיניה… סכנה צפויה לנו…", – ברור שהדילמה אליה נקלעו טלטלה אותם מאוד.

לכאורה זו דילמה אמיתית וקשה, שמאחוריה עומדת הבחירה בין נאמנות לערכי המוסר בהם דוגלים בני הבית, לבין פחד קיומי המוביל למעשה הישרדותי שניתן בהחלט להבינו. אלא שברנר בדרכו הספרותית האירונית מציג את אנשי החבורה באור עלוב מאוד, בדרך עיצובם על-פי מודל "היהודי הגלותי" המתרפס בפני אדוניו, וחושב רק על עצמו ועל הישרדותו. כאן בארץ ישראל ציפה ברנר לפגוש את "היהודי החדש", הגאה בלאום שלו והניצב באומץ מול המנסים לדכאו ולהחלישו. הבחירה של ברנר בחבורה נרפית כזו של יהודים מפוחדים וחסרי-אונים המתגלים גם כצבועים בסיום הסיפור, מבהירה את עמדתו שלו, אשר שוללת לא רק את עצם מעשה ההסגרה, אלא את ההתנהלות היהודית הפחדנית והבוגדנית בכללותה. העובדה שחברי הקבוצה הסגירו בן ברית (הקצין האנגלי) לאויב (התורכים) מעידה על החולשה המוסרית שלהם. יש לציין שהקצין, שהגיע רעב ועל סף אפיסת כוחות, ביקש מחסה ללילה אחד בלבד. האופן בו נעשתה ההסגרה מסמן אף הוא את עליבות הקבוצה. שניים מהחברים נמנעו מלהביע את דעתם בעד או נגד. החברה התנגדה למעשה, והחבר הקנאי כלל לא התייחס לעמדות חבריו והחליט לפעול על דעת עצמו. התנהלות זו מצביעה על הזיוף שמאחורי הקבוצה הכאילו-מגובשת ודמוקרטית הזו. בסופו של דבר, המניע של שלושת הגברים היה אגואיסטי, והאישה נחשדה בתמימות רומנטית שהטתה את לבה לטובת הקצין האנגלי, ולכן נימוקיה לא נחשבו למן העניין. אפשר להוסיף לכך שהקצין האנגלי נתפס בשנתו – דבר שמוסיף לתחושת הבגידה בו, לאחר שנתן בהם אמון וחש מספיק בטוח כדי להירדם בביתם. אף על פי כן, הוא הגיב באיפוק כמי שקיבל בהבנה את מעשה ההסגרה, ולא היה בלבו על חברי הקבוצה שהונעו על-ידי הפחד.

סופו של הסיפור מסגיר את הצביעות של חברי הקבוצה היהודים. שמועה לא מבוססת לפיה הקצין האנגלי האשים אותם בגניבת שעון הזהב שלו, גורמת להם לתייג אותו כעוד "גוי אנטישמי ככל הגויים" ולהשתחרר מיד מרגשות האשם ומהבושה שחשו בעקבות מעשה ההסגרה. הם לא היו זקוקים ליותר משמועה מפוקפקת כדי להתנער מאחריות, ובכך למעשה חזרו ונהגו כמו היהודים הגלותיים שהשקיעו רבות ממרצם לעיצוב תדמיתם כקורבנות נרדפים. סיום זה חותם את הסיפור בשיא של לעג המופנה כלפי אנשי החבורה הזו שמתגלה במלוא עליבותה.

דרכי עיצוב

כותרת הסיפור – שם הסיפור "עוולה" יכול להתפרש בשני אופנים: האחד, מדובר בעוול שגרמו חברי הקבוצה לקצין האנגלי בכך שהסגירו אותו למרות שנתן בהם אמון. השני, מדובר בעוול שגרם הקצין האנגלי לחברי הקבוצה בכך שהוא לכאורה האשים אותם בגניבת שעונו. ההתרה של הקונפליקט (בעד/נגד ההסגרה) בצורה כה "קלה" בסיום, מכוון לכך שהעוולה בעיני ברנר משויכת ככל הנראה לחברי הקבוצה ולא לקצין האנגלי.

מבנה הסיפור – הסיפור מחולק לשלושה חלקים: א. פתיחה ובה רקע היסטורי על הנעשה בארץ ועל יחסי הכוחות בעת התרחשות העלילה, כנראה במהלך המחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה. ב. סיפור הופעתו של הקצין האנגלי וההתלבטות בדבר מעשה ההסגרה. ג. הסגרת הקצין האנגלי, תגובתו למעצרו, תחושת חברי הקבוצה בעקבות המעשה ותגובתם לשמועות הסותרות שנפוצו בעקבות ההסגרה.

הגזמה – תיאור תחושותיהם של חברי הקבוצה בעקבות מעשה ההסגרה כה קיצוני, עד שמתקבל הרושם שהוא כלל לא אמין. המספר נוקט בלשון מופרזת בעקבות המעשה: "השמים נפלו על ראשינו", "כאילו אנחנו מובלים על ידו לגרדום", "אסון שכזה!", "הרים, כסונו!", "מתנו נשאר מוטל לפנינו", "אבלים היינו, אוננים", "כל אוכל תיעבה נפשנו", "שפלים אנו! ראויים להיקרע חיים!", "כאילו הרגנו תינוק אשר מצא מחבוא בצל-קורתנו וקול דמו צועק אלינו". בחירת המילים האלו יוצרת תחושה פתטית נוכח חבורת חדלי-האישים שאינה מסוגלת להתמודד עם הבחירה שלה, ותחת זאת בוחרת בהשתפכות רגשנית מביכה.

אירוניה – ברנר נוקט גישה אירונית כדי לעצב את ביקורתו על מעשה העוול של החבורה. א. המספר אמנם מדגיש את דאגת חברי הקבוצה לאנגלים, את התמיכה בהם ואת תקוותם להיכבש על ידם, וכן את דאגת האנגלים לישוב היהודי עם ניסיונותיו להקיף את האויב התורכי, אלא שבפועל מילים אלו עומדות בניגוד גמור למעשה ההסגרה. כאשר ההצהרות האידיאולוגיות עומדות למבחן המציאות, חברי הקבוצה נכשלים ומתגלים כחלשים ופחדנים. האידיאלים שלהם קורסים נוכח החשש שלהם להיפגע, אף שמדובר בסיכון קטן יחסית – הסתרת הקצין האנגלי ללילה אחד. ב. חברי הקבוצה מתייחסים אל הקצין ה"גרמני" ביראת כבוד, אף שלמעשה מדובר באויב. הם רואים בו "אדם מגזע מיוחס מאוד", "צלם האציל", "אורחנו החשוב", "התביישנו שאין אנו יכולים לדבר אתו בלשונו- גרמנית צחה" – ההתבטלות שלהם בפני בן בריתו של האויב התורכי מעידה על פחדנותם של החברים, והדבר אירוני ומגוחך לנוכח האידיאולוגיה שלהם המזוהה עם האנגלים. האירוניה נחשפת כאשר הקצין חושף את זהותו האמיתית-האנגלית, ואז באופן מפתיע מאבדים חברי הקבוצה את עשתונותיהם, ומרוב פחד בוגדים בערכים בהם הם מאמינים. כל עוד ה"אורח" היה מזוהה עם השליט התורכי הם נהגו בו בכבוד של מלכים, ומרגע שהתגלתה זהותו האמיתית, הם נרתעו ממנו ובחיפזון הסגירו אותו לידי השליט התורכי. חשוב להוסיף לכך את האירוניה שבגורלו של הקצין – הוא חש מחויבות לחשוף את זהותו האמיתית לאחר היחס החם שקיבל כ"גרמני", ודווקא כאשר הציג עצמו כ"חבר" אנגלי, חברי הקבוצה הפנו לו עורף ובגדו בו. מכאן עולה שהכאב אותו הביעו במילים: "אבל לראות אופיצר אנגלי שבוי בעינינו… זה הכאיב כל-כך!" איננו אלא צביעות, כאב מזויף המתגלה כמס שפתיים בלבד. ג. אסיפת החברים בה מתכנסים הארבעה כדי לקבל החלטה בנוגע לקצין האנגלי מתגלה גם כן כביטוי אירוני של ערכים כמו שיתוף, שוויון, דמוקרטיה ולקיחת אחריות. שניים מתוך הארבעה כלל לא נוקטים דעה, החברה מתנגדת להסגרה אך עמדתה נדחית בזלזול, והחבר הקנאי פועל על דעת עצמו מתוך אינטרס אגואיסטי – כך שהאסיפה הזאת היא רק מראית-עין של ערכי הקומונה, ובפועל קיומה רק מעצים את האירוניה הנובעת מהפער בין הרצוי (דיאלוג והקשבה) למצוי (איש איש לנפשו). ג. החבר הרביעי (הקנאי) שפועל מתוך "דאגה" לשלום הילדים שעלולים להיפגע אם דבר ההסתרה יתגלה לתורכים, מוצג באור אירוני, כי הרי מדובר בלילה חורפי במיוחד, בישוב קטן ונידח, בסיכון של לילה אחד בלבד, ובתוך וודאות שהכוחות האנגלים עתידים לכבוש את המקום בתוך ימים ספורים. הנסיבות הללו רומזות שהחבר הזה לא באמת דאג לזולת, אלא לעצמו בלבד. הוא התעלם מדעת החברה ששללה את ההסגרה ופעל בפזיזות ובסתירה להצהרות התמיכה באנגלים. בבחירתו הוא שלל את האידאל של "היהודי החדש" העומד בגאווה על עמדותיו ופועל בנחישות ובאומץ לשם השגת מטרותיו. בתוך כך, אין להתעלם מקריאת שלושת החברים אחריו: "חכה, כך לא ייעשה!" – דבר שמדגיש את זלזולו בעיקרון השוויון והשיתוף בקבלת החלטות, ואת חולשתם של שלושת החברים האחרים שהסתפקו בצעקה, אך לא פעלו מעבר לכך כדי למנוע ממנו לבצע את ההסגרה. מכאן ניתן להסיק שבדרכו האירונית, ביקש ברנר למתוח ביקורת על כל ארבעת החברים, ולא רק על החבר הקנאי שפעל לכאורה על דעת עצמו בלבד. ד. סיום הסיפור עם שמועת גניבת השעון מוסיף לעיצוב הביקורת של ברנר באמצעות האירוניה. כל המילים המתייסרות שהשמיעו חברי הקבוצה (ראה בסעיף: הגזמה), נמחקות במחי-יד עם היוודע דבר השמועה. באותו הרגע החברים חדלים מרגשות האשם, מטילים את האחריות כולה על הקצין האנגלי, אותו הם מכנים "גוי אנטישמי ככל הגויים", ואת המועקה שחשו מחליפה הקלה גמורה. המהירות בה עברו מאשמה לרווחה מעמידה את האידאולוגיה שלהם באור אירוני ונלעג.

הסיפור האמיתי[5]

הסיפור "עוולה" מבוסס על אירוע אמיתי. הפרטים בין הסיפור לאירוע דומים ביותר, למעט דבר ההאשמה בגניבת השעון, שהוא עיוות של ברנר, באמצעותו ביקש להדגיש את ביקורתו כנגד החלוץ הנוהג כמו "היהודי הגלותי" החרד לעורו, פוחד מהשליט, מתרפס בפניו בצורה שפלה ופחדנית, ובסופו של דבר מטיל את האשמה על "הגוי האנטישמי".

הסיפור מספר מעשה שהיה. הקצין האנגלי, טייס בשם אוונס (A.J. Evans), כתב על כך בספרו "מועדון הבריחה" The Escaping Club – 1921)). מסתבר שלפני שהגיע לארץ ישראל ברח מהשבי בגרמניה לשווייץ. בארץ הוא נתפס לאחר שנחת נחיתת אונס באזור ים המלח. בספר הוא מזכיר גם את הבריחה מהשבי התורכי ואת הלילה בבית היהודים העניים. הוא אינו מאשים אותם שהסגירו אותו, ובעניין השעון הוא בטוח שאחד החיילים התורכים גנב אותו. "מועדון הבריחה" מגולל את מעלליו של אוונס במלחמת העולם הראשונה ואת המומחיות שפיתח בבריחה מהשבי. הפעם הראשונה שנשבה היתה בזמן הקרב על הסום בצרפת ביולי 1916. מטוסו הופל והוא נלכד בידי הגרמנים. בתוך פחות משנה נמלט אוונס ונתפס כמה פעמים. בפעם האחרונה הוא הצליח להימלט בזכות מפה ומצפן שהוברחו על ידי הוריו בסיוע בית המלוכה הבריטי, בתוך עוגה שנשלחה אליו לכלא הגרמני. הפעם ביקשו מפקדיו להרחיק אותו מהחזית מחשש שייפול שוב בשבי ויסבול מנקמתם של הגרמנים. אבל במארס 1918 שכנע אוונס את מפקדו לתת לו להוביל גיחת התקפה של מטוסים בריטיים נגד תחנת רכבת תורכית־גרמנית בעבר הירדן. בדרך חזרה מהתקיפה נדם מנוע המטוס של אוונס והוא נאלץ לנחות נחיתת אונס בעבר הירדן. שני טייסים אוסטרלים שטסו במטוס נוסף נחתו בניסיון לחלץ אותו, אך מטוסם נפגע בנחיתה. השלושה הציתו את המטוסים ונתפסו על ידי בדואים, ואלה הסגירו אותם לתורכים. הם הוסעו משם בקרונות בקר לעפולה ולמחנה צבאי גרמני במרחביה שבעמק יזרעאל. באותה תקופה שלטו הבריטים בחצייה הדרומי של ארץ ישראל, והתורכים, בגיבוי גרמני מאסיבי, בחלק הצפוני. במרחביה ניצל אוונס את חוסר תשומת הלב של השומר התורכי וברח. במשך שלושה ימים הוא נמלט דרומה, דרך שדות תירס וביצות. כשהגיע לחוות גן שמואל (כיום קיבוץ גן שמואל) היה אוונס באפיסת כוחות. בזיכרונותיו כתב: "כאשר הפציע השחר מצאתי את עצמי בקרבת בניינים נאים, ובגשם שוטף התיישבתי במטע ושקלתי מה עליי לעשות. הייתי מותש ומדוכדך בשל ביש מזל. הקווים שלנו היו במרחק של כ-30 קילומטר. הייתי רעב באופן נואש […] גם מצב רגליי היה מכאיב ביותר".

לאחר שהתדפק על אחת מדלתות בתי הקיבוץ, זכה לקבלת פנים חמה: למזון, בגדים ומצע לשינה. וכך תיאר אוונס בספרו את רגע הסגרתו: "במשיכת שמיכה עוררו אותי במפתיע מהשינה. ערבי בעל מראה מטונף במדי קצין תורכי עמד לידי מנופף באקדח… ניערתי אותו בכעס ובקללה". על מעשה ההסגרה כתב: "לא חשתי כעס כלפיהם, למרות שהזעיקו מיד את התורכים, שכן הם היו נפחדים עד לשד עצמותיהם מנוכחותי בביתם… ובעליבותם לא יכלו לעשות טוב יותר". למרות הדברים אוונס מודה שנזף ביהודים על המעשה. "הם ענו שהיו מפוחדים עד מאוד ולא יכלו להתגבר על כך", כתב. כשהובל אוונס בידי שומריו בחזרה צפונה גילה הטייס ששעונו נגנב. על פי כתביו, הוא מאשים את השומר התורכי, אבל ברנר, כאמור, משתמש בסיפור השעון כדי לסיים את הסיפור באמירה חדה וצינית שמוסיפה עוד נדבך של ביקורת על הקבוצה. החבורה מתייסרת בגלל המעשה עד שנודע לה כי הקצין מאשים אותה בגניבת השעון, "לנו נחוץ שעון זהבו? — התריסה חבורתנו. כן, כן, זה כבר עלבון. גוי אנטישמי ככל הגויים, פתח חברנו הקנאי את פיו בפעם הראשונה במשך יום ולילה. וטוב, טוב הרגשנו פתאום כולנו, עכשיו – טוב, כמו אבן נגולה", מסיים ברנר את סיפורו.

מהמחקר עולים מערכי קשרים אנושיים יוצאים מגדר הרגיל, שההיסטוריה הפורמלית של מלחמת העולם הראשונה נוטה להעלים. כך, למשל, אוונס מתיידד עם טייס גרמני המסייע לו בשבי. כשהגלגל מתהפך והגרמני נלכד, הוא מתייעץ עם אוונס כיצד להימלט מהבריטים. הגרמנים גם שומרים במשך חודשים על ציוד שהוצנח עבור אוונס וחבריו השבויים על ידי הבריטים, ולבסוף מוסרים להם אותו בתורכיה. היהודים והמושל התורכי מצויים ביחסים טובים, והיהודים אף מסייעים לאשתו לאחר שבעלה נשבה בידי הבריטים. אוונס הועבר למחנה שבויים בתורכיה ונחלץ גם ממנו, לאחר ששיחד רופא כדי שיכלול אותו ברשימות המשוחררים מטעמי בריאות. לאחר המלחמה פרסם אוונס את ספרו, שפירט את ניסיונו הרב בבריחה מהשבי. במלחמת העולם השנייה הוא אף עמד בראש קורס להדרכת טייסים וצוותי אוויר כיצד להימלט משבי. בין המלחמות הוא הספיק להפוך לשחקן קריקט מפורסם באנגליה.

ספרו של אוונס נתן השראה לאנשי הלח"י שנמלטו ממחנה המעצר בלטרון ב-1943, באמצעות חפירת מנהרה. כשנכנסו השומרים הבריטים לצריף האסירים בבוקר, הם מצאו את הצריף ריק ואת ספרו של אוונס מונח פתוח על השולחן.

סיכום

הסיפור "עוולה" הוא כתב אישום של ברנר כנגד הישוב העברי החלוצי בארץ ישראל. חברי הקבוצה מוצגים לאורך הסיפור באופן נלעג, שמבהיר את הגינוי של ברנר כלפי מעשיהם. באמצעות תיאור ריאליסטי של החיים בארץ תחת השלטון התורכי, מנפץ ברנר את מיתוס החלוצים הגיבורים אשר פועלים מתוך דבקות באידאולוגיה של שוויון וצדק. הללו מוצגים בסיפור בחולשותיהם: בבוגדנותם, בצביעותם, בעליבותם וברפיסות מוסרית (זאת בניגוד לדרך הצגת החלוצים החיובית שהיתה מקובלת בספרות של אותה תקופה) – מתוך כוונה למחות על הפער שבין הדימוי המוכר של החלוצים היהודים לבין התנהגותם בפועל. ברנר ראה עצמו כעין נביא תוכחה שנשלח כדי לתקן עוולות, ולשם כך הרשה לעצמו לשנות את פרט גניבת השעון לעומת הסיפור האמיתי, ובלבד שהביקורת שלו תהיה נוקבת ומשכנעת. זו היתה דרכו לעורר את הקוראים לחשבון-נפש, לבחינה עצמית עד כמה הם שבויים ברעיון השקרי של היהודי כמופת של מוסר. יש להוסיף לכך, שמדובר בדילמה אוניברסלית – שאלת ההסגרה והיחס לזולת, וכן במורכבות הנובעת מהצגתם של בני אדם שונים, כמו התורכי וה"גרמני" באופן שונה מהסטריאוטיפ המוכר והשלילי, כאשר אלה פועלים בצורה אנושית מעוררת כבוד.

מן הבחינות האלו, ניתן למצוא בסיפור טעם רלוונטי לחיינו היום – האם הדימוי של העם היהודי כעם סגולה (בזכות ´המוסר היהודי´), או הדימוי של הצבא הישראלי כצבא המוסרי ביותר בעולם – אכן עומדים במבחן המציאות? ידוע שאנשים המבקרים את החלטות ממשלת ישראל או פעולות כאלה ואחרות של חיילי צה"ל מוקצים מחמת מיאוס כיום. פעמים רבות הללו נתפשים כבוגדים, כעוכרי ישראל ומכונים בשאר גינויים עולבים. מכאן ניתן להסיק כי ברנר מייצג פן ביקורתי שאז, כמו היום, נדרש אומץ כדי להשמיעו בקול. מתוך בחינת הסיפור בשאלת הרלוונטיות שלו לימינו, ניתן לתהות האם למשל גירוש מבקשי המקלט איננו אקט מביש של הסגרה? האם אין זו צביעות מצד מדינת ישראל היוצאת למלחמת חורמה כנגד מכחישי שואה, אך לא מכירה רשמית בשואת הארמנים מתוך מניעים דיפלומטיים הקשורים בשימור תקינות היחסים עם תורכיה? האם הפקרת השבוי הישראלי אברהם מנגיסטו (ממוצא אתיופי) בידי החמאס מאז ספטמבר 2014 אינה סותרת את האידיאולוגיה לפיה מדינת ישראל עושה הכול כדי להשיב את בניה לגבולם? האם רבים בציבור אשר דוחים ביקורות עקרוניות שנמתחות על ישראל בתואנה שכל העומד מאחוריהן הוא אנטישמיות, מתנערים למעשה מאחריות ומחשבון-נפש אמיתי?

שאלות אלו ואחרות מעלות את ערך חשיבותו של הסיפור המתגלה כרלוונטי גם לימינו. הסוגיה הערכית-המוסרית העומדת במרכז הסיפור "עוולה" תקפה לדילמות איתן מתמודדת החברה הישראלית בפרט וחברת בני-האדם בכלל.

מקורות

ברינקר, מנחם. עד הסימטה הטבריינית, עם עובד, 1990.

גביש, דב. טייס אנגלי על כנפי ברנר, עוולה במלחמת העולם הראשונה, כרמל, 2015.

חסון, ניר. "הפער בין דמיון למציאות בסיפורו של ברנר על טייס בריטי שנפל בשבי", הארץ, 27.11.2015.