התיק השחור / יהושע קנז

הסיכום נכתב על-ידי תלמידי כיתה י"ב 1 – מחזור ס"ג (2010)

עריכה: יובל פז

על הסופר

יהושע קנז נולד בשנת 1937 בפתח-תקווה. הוא סופר, מתרגם ועורך.למד פילוסופיה ושפות רומניות באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות צרפתית באוניברסיטת הסורבון בפריז. בשנות השישים והשבעים שימש כעורך כתב-העת "קשת" ובשנות השמונים כעורך כתב-העת "מחברות לספרות". כמו כן, שימש גם כעורך מוסף הספרות של עיתון "הארץ". כתב רומאנים וקבצי סיפורים קצרים ותירגם למעלה משלושים ספרים, רובם מהספרות הצרפתית.

   יצירתו מאופיינת בתיאור דמויות שוליים של אנשים זרים ודחויים, המנסים בכל כוחם לשמור על קיום של כבוד. הללו נאבקים בקשיי החיים ושואפים לחוות רגעים קצרים של חום ואחווה אנושית. אף על פי שדמויות אלו ניכרות לרוב בחולשתן, קורה לא אחת שהן זוכות ברגעי חסד, שהם בבחינת פירורים של תקווה.

מספריו:

"אחרי החגים" (1964), "מומנט מוסיקלי" (1980), "התגנבות יחידים" (1986), "בדרך אל החתולים" (1991), "מחזיר אהבות קודמות" (1997), "נוף עם שלושה עצים" (2000), "דירה עם כניסה בחצר" (2008).

הסיפור "התיק השחור" התפרסם לראשונה במוסף הספרות של "הארץ" (12.9.07).

הרקע לכתיבת הסיפור "התיק השחור"*

יהושע קנז סיפר על הרקע לכתיבת הסיפור: "ראיתי את הילד הזה ואת סיפורו לנגד עיני במסעדה מזרחית בשכונת מגוריי. ישבתי שם עם חבר ותיק. הילד, אשכנזי מהמעמד הבינוני, בא עם אביו, אף הוא אשכנזי מהמעמד הבינוני. על פי הסכם הגירושים בין האב והאם, נפגש האב עם ילדו פעם או פעמיים בשבוע, לפנות ערב. הפעם בחר האב במסעדה הזאת, וכפי שמתואר בסיפור, הילד לא עניין אותו כלל, הוא לא החליף אתו אף מלה והעביר את הזמן בקריאת עיתונים שמצא שם ובשיחות טלפון, ומפעם לפעם דרש מהילד שיאכל חומוס. והילד בכלל לא אוהב חומוס. ישבנו סמוך לשולחנם. אמרתי לחברי שזה ממש סיפור מוכן לכתיבה".

* (מתוך ראיון של שירי לב-ארי עם יהושע קנז: "הארץ", 19.9.2008)

תקציר העלילה

אב ובנו עומדים בפתח מסעדה ומתלבטים אם לשבת בפנים או בחוץ. האב מחליט שיישבו בפנים. השניים יושבים זה לצד זה. האב שואל את בנו מה ירצה לאכול, אך הבן משיב שאינו רוצה לאכול, ומסתפק בהזמנת קולה. האב מציע לו להזמין חומוס, אך הבן אומר שהוא כלל אינו אוהב חומוס. האב מזמין לשניהם חומוס. שעת בין-ערביים, והשניים יושבים בשתיקה. הבן מביט בטלוויזיה בפנים עייפות והאב קורא בעיתונים שלקח משולחן סמוך. כאשר מגיעות מנות החומוס, הילד נמנע מלאכול. האב שואל אותו מדוע איננו אוכל, והילד בתגובה טועם בחוסר חשק מן החומוס. האב מניח לבנו וחוזר לקרוא בעיתונים ולשתות מהבירה שהזמין לעצמו. אישה צעירה נכנסת למסעדה ומהנהנת לשלום לאב ולבנו. האב שואל את הילד מי האישה, וזה עונה לו שמדובר בשכנה שלהם, העובדת כמורה בבית-ספרו. האב שוב שוקע בקריאת העיתון, עד שהטלפון מצלצל מתוך כיסו. הוא קם מכיסאו, מבקש מהילד להשגיח על התיק שלו ויוצא מהמסעדה כדי להמשיך לדבר. הילד מביט בתיק השחור והגדוש המונח בכיסא שמולו, ותוהה מה יש בתוכו. הוא גם חושב מה יקרה אם התיק ייעלם פתאום. לאחר שהאב נכנס בחזרה למסעדה, הטלפון מצלצל שוב. הוא עונה ולוחש ברוך למכשיר שהוא לא יכול דבר עכשיו. באותו רגע, נכנס למסעדה ארז, המביא משלוחים מהסופרמרקט. הילד נזכר שלפני כמה חודשים ראה את ארז מוטל על הארץ, לפתחה של המספרה, כשהוא שותת דם. ארז הוכה קשות לאחר שניסה לתבוע את עלבונו, כשאחד הספרים קרא לו ´מפגר´. האב ממשיך לקרוא בעיתון, אף שנראה כי כבר קרא את כל מה שעניין אותו. הוא מנסה פעם נוספת לדבר עם הילד ומציע לו עוד קולה. הילד עונה שהוא לא מרגיש טוב, והאב שואל אם זה בסדר שהוא ילך עוד מעט. לאחר מכן, הוא קם וניגש אל הדלפק. הוא שילם וחזר לשולחן כדי לקחת את התיק השחור והכבד שלו. הילד נותר לשבת עוד רגע. לאחר מכן, קם ממקומו ויצא מהמסעדה. בדרכו הביתה חש סחרחורת. הוא לא הצליח להגיע לביתו, נכנס לחצר בבית סמוך, ושם הקיא. הוא שטף את פיו ואת בגדיו שהוכתמו בקיא, והרגיש שהריח המסריח קשה מנשוא. הוא הבחין בצללית שעמדה בפתח הכניסה וצפתה בו. זו היתה שכנתו המורה שקודם לכן פגש במסעדה. היא ניגשה אליו ושאלה לשלומו. מדבריה ברור, שלא החומוס גרם לבחילה ולהקאה. היא הניחה את ידה על עורפו של הילד, והוא חש לרגע בנועם שלא ידע כמותו. דמעות עמדו לפרוץ מעיניו, אך הוא הצליח להתאפק ולרוץ משם לביתו.

 אפיון הדמויות

האב – לאורך כל הסיפור לא מצוין במפורש שמדובר באב. דמות זו מוצגת בחיווי "הוא". יש בכך משום ביקורת סמויה על תפקודו הלקוי כהורה, אשר יחסיו עם הילד שלו, אינם תואמים את הציפייה מיחסי אב ובנו. האב, ככל הנראה גרוש, נפגש עם בנו. השניים יוצאים לאכול במסעדה עממית (חומוס), שם ניכר עליו שאין הוא מתלהב ממפגש זה. הוא נראה מרוחק ואדיש כלפי בנו, מרוכז בקריאת עיתונים ובשיחות טלפון, ולבסוף הוא עוזב את המקום, ומשאיר שם את בנו שחש ברע, לבדו. האב נראה קר ואנוכי, מרוכז בענייניו, נוהג במסתוריות. הוא לא משתף את בנו בתכני שיחות הטלפון המסיחות את דעתו, ולא מוצא לנכון להסביר לו או להתנצל בפניו על ההפרעות לפגישתם. הוא מדבר אל בנו בחוסר-סובלנות ואף בכוחנות: "ארוחת ערב! מה אמא עושה לך לארוחת ערב?", "למה אתה לא אוכל? מה יש לך? אתה בכלל לא נוגע באוכל!", "מה קורה לך?", "אני אלך עכשיו ואתה תישאר לבד ותגמור יפה את כל האוכל. בסדר?" – הוא כנראה מודע לתפקודו ההורי הלקוי, על כן הוא מנסה לפצות על כך ב"חשבון פתוח" המאפשר לבנו להזמין מה שהוא רוצה (וגם כאן הוא נוהג בריחוק כאשר הוא שולח את המלצר כדי להודיע על כך לבן). דאגתו של האב לבנו מסתכמת במישור הפיזי בלבד. כל פניותיו לבנו נוגעות לעניין האכילה. בכל הנוגע לנפשו של הילד, מגלה האב אדישות. האב מיוצג על-ידי תיקו השחור, עליו נאמר שהוא גדוש עד כדי להתפקע וכבד. באמצעותו, נרמז כאן שהאבא אולי נושא על נפשו תיק שחור וכבד, דבר שעשוי להסביר את קרירותו והתנכרותו כלפי הבן. אף על פי כן, אין בכך כדי להמעיט מחומרת מעשה התנערותו של האב מבנו – מעשה המעיד על התנהגותו הפגומה של האב ועל אישיותו הנזקקת של הבן.

הילד – לאורך הסיפור, דמות זו מכונה "הילד" ולא הבן, דבר המבטא את הריחוק בינו לבין המבוגר שלצדו, שהוא ככל הנראה אביו. הילד מתנהג כמי שסובל בפגישה עם אביו. הוא סגור ומדוכדך, מהורהר, חסר תאבון, בוהה בעייפות בטלוויזיה, ונמנע מלפתח שיחה משמעותית עם אביו. הוא מרגיש כמי שהפגישה הזו נכפתה עליו בניגוד לרצונו. הילד מגלה עניין בדמותו של ארז, איש המשלוחים שנפל קורבן לאלימות קשה. ברגישותו, הוא מזועזע מהפגיעה בארז, ואולי באופן בלתי-מודע הוא רואה בו את השתקפותו שלו כקורבן לעוול אנושי. הילד מרותק לתיק השחור של אביו. הוא מהרהר מה יש בתוכו ומה יקרה אם ייעלם. דומה כי הוא מייחל להיעלמותו של התיק, אולי כסמל לרצונו הפנימי להעלים את דמות אביו מחייו, או כביטוי לא מודע לרצונו לסלק את "התיק השחור" הרגשי המעיב על הקשר ביניהם. כאשר אביו עוזב את המסעדה ומשאירו שם לבדו, הוא חש ברע, ממהר לעזוב ויוצא לדרכו אל ביתו. בדרך הוא חש סחרחורת הגורמת לו להקיא. מעשה ההקאה סמלי, בכך שהוא מעיד על מצב רוחו השפוף, יותר מאשר על מצב גופו. הוא זוכה לרגע קצר של חמלה מצדה של שכנתו המורה, המניחה עליו יד חמה, ומעבירה בו התרגשות ועונג שלא ידע כמוהם.

ארז – דמות משנית בסיפור. זהו בחור צעיר, המביא משלוחים מהסופרמרקט. הוא רוכב על אופניו ושר שירים מוזרים. סיפורו משולב בתוך הסיפור המרכזי, בהקשר לאירוע אלים בו היה מעורב. מישהו העובד במספרה סמוכה כינה את ארז ´מפגר´, וכאשר הוא תבע את עלבונו, הוא הוכה עד זוב דם. נראה כי אכן מדובר באדם חריג, יתכן שהוא באמת סובל מפיגור, אך ברור שנעשה לו עוול. תפקידו בסיפור להמחיש את יחס החברה לשונה. האכזריות כלפי החלש, משמשת רקע לאווירה האופפת את העלילה המרכזית. יתכן שהילד מזדהה עם ארז המשקף עבורו את מצבו שלו עצמו. בדומה לארז, גם הוא חש קורבן לניכור ולעלבון.

המורה – דמות המורה מופיעה פעמיים בסיפור. בפעם הראשונה היא נכנסת למסעדה ומברכת לשלום את הילד ואת אביו. היא מזמינה חומוס בפיתה ויוצאת. בפעם השנייה היא מבחינה בילד, כאשר הוא מקיא בחצר. היא ניגשת אליו, מתעניינת במצבו, מעודדת אותו, ונוגעת בו בחמימות. המורה היא הדמות החומלת בסיפור. היא מייצגת טוּב אנושי טהור. תפקידה להאיר באור שלילי את דמות האב שמעלה בתפקידה ההורי, ולהציע אלטרנטיבה של אכפתיות, דאגה וחום אמיתי.

הרעיונות המרכזיים בסיפור ומשמעותם

תקשורת לקויה בין דמויות האב והבן – למרות שלא מצוין במפורש שהאיש המבוגר והילד הם אב ובנו, ניתן להניח שזו הקִרבה ביניהם. ההימנעות מציון סוג הקִרבה ביניהם, מצביעה באופן סמלי על הליקויים המאפיינים קשר זה. המאפיין המרכזי של קשר משפחתי זה הוא בקצר התקשורתי בין השניים. לכאורה הם יושבים יחד במסעדה, אך למעשה כל אחד מהם מרוכז בעולמו. דעתם מוסחת על-ידי הטלוויזיה והעיתונים במקום, הילד מתבונן החוצה מבעד לשמשה, והאב יוצא מהמסעדה כדי לשוחח בטלפון שלא בנוכחות בנו. כך נושא התקשורת הופך אירוני בסיפור. השניים אמנם נפגשו, אך למעשה הם מעדיפים את התקשורת עם העולם החיצוני על פני הניסיון לתקשר ביניהם. יתכן, שיש בסיפור ביקורת צדדית כנגד העידן הטכנולוגי, בו התקשורת האלקטרונית המודרנית (טלוויזיה בכל מקום, טלפון נייד לכל אדם), פוגעת באפשרות התקשורת המילולית הישירה.

הבנה, אכפתיות וחמלה – בתוך כאב הניכור, יש בסיפור גילויים מעודדים של ערכים אנושיים ראויים. שתי הופעותיה הקצרות של דמות המורה בסיפור, מעצבות ערכים אלו. בפעם הראשונה, היא נכנסת למסעדה ומברכת לשלום את הילד ואת האב – ביטוי סמלי לתשומת-לב וליחס נעים, הנמנעים מהילד בשעת פגישתו עם אביו. בפעם השנייה, היא מסייעת לילד כאשר הוא מקיא בחצר ביתה. היא דואגת לשלומו, תוהה מדוע אביו לא החזיר אותו לביתו, מגלה אכפתיות למצבו, מעודדת אותו במבוכתו, ונוגעת בו בצורה מרגיעה המשרה עליו תחושה נעימה של חום אשר "אפף אותו בנועם שלא ידע כמוהו." דמות המורה מציעה כאן מעין תיקון קטן לתקשורת הלקויה בין הילד לאביו. מתברר שלא צריך יותר מקצת חמלה, אכפתיות ורצון טוב וטהור, כדי להעניק לזולת רגע מרגש של תמיכה והבנה. מגע ידה האקראי והמחמם של השכנה מבליט עד כמה הילד זקוק ומשתוקק לקצת יחס חם. על כך כבר נאמר: "טוב שכן קרוב מאח (או במקרה זה אב) רחוק."

דרכי העיצוב של הרעיונות המרכזיים

יצירת אווירה כללית – הסופר בחר במסעדת חומוס עממית, כמקום התרחשות העלילה. יש בבחירה זו פוטנציאל לפגישה מוצלחת, בה לא האוכל הוא העיקר (שהרי מדובר במסעדה פשוטה ובמזון בסיסי), אלא ההזדמנות ליצירת דיאלוג בין האב ובנו. העובדה שהשניים יושבים זה לצד זה, כאשר האחד בוהה בחוסר עניין בטלוויזיה והאחר קורא שוב ושוב באותם העיתונים, ובחוץ הולך ומחשיך – יוצרת אווירה עצובה ומדכדכת, התואמת את רעיון התקשורת הלקויה בין הדמויות.

סמלי הטלפון, העיתון והטלוויזיה – הטלפון, העיתונים והטלוויזיה המצויים במסעדה עשויים לשמש כסמלים לריחוק בין האב לבנו. קריאת האב בעיתונים ושיחותיו בטלפון, ובהיית הבן בטלוויזיה מסיחים את דעתם מהדבר שלשמו מן הסתם נפגשו: לדבר, להתקרב, להיות יחד. השניים מתעניינים יותר בעולם שבחוץ (זה הנשקף מהעיתונים ומהטלוויזיה ומשיחות הטלפון של האב) מאשר בעולמם הפנימי, שהוא קרוב לוודאי טעון ומעורער. הטלפון, העיתונים והטלוויזיה מסייעים לשניים להתחמק ממפגש אמיתי של נפש בנפש, אותו אין הם מסוגלים לקיים.

מוטיב השִמשה – שמשות המסעדה מוזכרות בסיפור, כאשר הילד יושב ומתבונן החוצה. הוא מצליח לראות את השולחנות והסועדים בחוץ, את המכוניות הנוסעות ואת חלונות הבתים, אך יחד איתם הוא גם רואה את השתקפות המסעדה מבפנים – "יחד אתם השתקף על הזגוגית תוכה של המסעדה, השולחנות, הדלפק וצנצנות החמוצים שעליו, והטלוויזיה, ואף הילד והוא, היושבים זה לצד זה, ליד שולחנם". הילד שמחפש עניין בנעשה בחוץ, מגלה שאין הוא יכול לברוח מהפנים. כך הוא מזהה את עצמו ואת אביו כחלק ממכלול החפצים הממלאים את המסעדה. בהמשך, כאשר אביו יוצא החוצה כדי לשוחח בטלפון, מביט בו הילד מבעד לשמשה. כאן מתגלה השמשה כסמל לריחוק ולהפרדה בין השניים. האב נמנע מלדבר בטלפון בנוכחות בנו, כאילו שהוא מסתיר ממנו סוד. השמשה "כפולת המראות" המפרידה ביניהם, למעשה משקפת את כפל היחסים ביניהם: מצד אחד הם נפגשים, אך מנגד הם נותרים מרוחקים ומנוכרים זה לזה.

מוטיב האוכל – האב ובנו יושבים במסעדת חומוס. זוהי בחירתו של האב, בניגוד לרצונו של הבן שכלל לא אוהב חומוס. האב מתעלם מהעדפות הבן, ומזמין לשניהם את המנה העדיפה בעיניו. לאוכל, מעבר לתפקידו הגלוי, כאמצעי להזנת הגוף, יש גם משמעות סמלית בעיצוב מצב הנפש. תיאבון לאוכל מלמד על בריאות הגוף והנפש, ואילו חוסר תיאבון עשוי לרמוז למצוקה נפשית. הבן מתגלה כחסר תיאבון, דבר המצביע על רעב שלא ניתן לסיפוק מיידי ופיזי. הוא רעב למשהו אחר, ולא למזון, בוודאי לא למזון שכלל איננו אוהב. האב מזמין לעצמו ולבנו מנות חומוס, ובכך הוא מתעלם לחלוטין מתחושותיו של הילד, ומתרכז רק בצרכיו שלו. הילד מסרב גם להצעות למזון אחר (ממתק הבקלוואה) ואוכל באיטיות ובחוסר-חשק את החומוס. שיאה של התנגדותו לאכילה שנכפתה עליו, מגיע עם הקאתו בסיום הארוחה.

סמל ההקאה – בתום הארוחה, בדרכו הביתה, לא מצליח הילד להתאפק, והוא מקיא. ברור שאין מדובר כאן בהרעלת קיבה, אלא במעשה סמלי המבטא את תחושותיו. במעשה ההקאה, מבטא הילד את רגשותיו בעקבות המפגש הכושל עם אביו. כל הכאב, הצער והתסכול שהצטברו בו, קיבלו ביטוי גופני שמשמעותו ברורה. אף על פי כן, קשה לראות במעשה ההקאה משום השתחררות מן המועקה. אמנם הילד חש הקלה מסוימת לאחר שהקיא, אך נדמה שאין באירוע זה כדי לנקות אל לבו מהרגשות הרעים. משהו קשה נותר כלוא בפנים, לא בא על תיקונו. יתכן שההקאה בסיפור נועדה לסמן את החולי שבמערכת היחסים בין האב לבנו, את יחסו המודחק (שפרץ החוצה) של הבן כלפי אביו, ואולי גם את ההוכחה שהילד זקוק לריפוי כלשהו. מעשה ההקאה, זימן לילד את הפגישה הקצרה עם שכנתו המורה – פגישה שזיכתה אותו ברגע קצר וחולף של תשומת לב, נחמה וחום אנושי.

מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור – בתוך העלילה המרכזית ישנו סיפור נוסף: סיפורו של ארז, איש המשלוחים שנופל קורבן לאלימות קשה. הפגיעה בארז, המוצג כאדם מוגבל, אולי חסר-ישע, מעניקה לעלילה המרכזית הקשר חברתי רחב יותר, לפיו החברה בכללה מאופיינת בכוחנות, רוע ואכזריות. תגובתו של הילד לפגיעה בארז עשויה ללמד על מצבו שלו – "חודשים אחדים קודם ראה הילד את הבחור מוטל על הארץ, לפני פתחה של המספרה, וראשו שותת דם. מאז, פחד ממנו מאוד. כי תמונת הדמים ההיא טבעה על הבחור חותם של אכזריות, אם כי הוא היה קורבנה." יתכן שהילד פוחד מארז, דווקא מהמקום של ההזדהות הלא-מודעת עם קורבנותו. אולי הוא פוחד להיות קורבן כמותו. הופעתו של ארז במסעדה בשעת מפגשו של הילד עם אביו, יוצרת את החיבור הסמוי בין הדמויות הפוגעות והדמויות הנפגעות. הילד תוהה אם ארז יבחין בתיק השחור, ומהרהר אולי אפילו יחטוף אותו ויברח, ובכך למעשה מגייס את ארז ליצירת הפנטזיה שלו בדבר העלמת התיק.

אנלוגיות בין דמויות – בסיפור ישנן אנלוגיות גלויות וסמויות בין הדמויות השונות: האב והבן – דומה כי השניים נקלעו לפגישה שאין להם רצון לקיימה. הם סגורים אחד כלפי השני, ומנסים להעביר את הזמן מבלי להידרש לשיחות נפש. נראה כי שניהם נושאים בלבם רגשות קשים, שאין הם מסוגלים או מעוניינים לדבר עליהם. השתיקה והעדפתם להתרכז בדברים אחרים, מעידה על הליקוי התקשורתי ביניהם.

האב והשכנה – אנלוגיה ניגודית. האב לא עומד בציפייה הטבעית ממנו לגלות עניין ואכפתיות כלפי בנו, בעוד השכנה שמכירה את הילד באופן ארעי בלבד, מתעכבת כדי לדרוש בשלומו ולסייע לו במצוקתו. הפער ביחסן של שתי הדמויות כלפי הילד, מאיר את דמות האב באופן שלילי ואת דמות המורה באופן חיובי. באמצעות אנלוגיה זו מעוצבת הביקורת האישית בסיפור.

הילד וארז – שניהם קורבנות, האחד לפגיעה רגשית והאחר לפגיעה פיזית. דמותו של ארז תורמת ליצירת אווירה שלילית של אלימות המופנית כלפי החלש. הילד פוחד מארז, אולי בגלל שדמותו כקורבן מאיימת עליו ומזכירה לו שגם הוא קורבן.

משמעות כותרת הסיפור

במישור הגלוי, התיק השחור אותו נושא האב, מכיל ככל הנראה את אותם פריטים הנוגעים לעבודתו. לתיק יש נוכחות בולטת. הוא מונח על הכיסא מול הילד והוא מעסיק אותו רבות לאורך המפגש. במישור הסמוי, משמש התיק השחור כסמל לדבר מסתורי כלשהו המעורר סקרנות ויוצר מתח. הבן תוהה "מה יש בתיק השחור הגדוש עד להתפקע?", תהייה הרומזת לריחוק שבין השניים. אולי באופן סמלי, בתוך התיק השחור נמצאת התשובה לשאלה: מה קרה במשפחה הזאת? מהו אותו דבר נסתר הטמון בתוך התיק הזה, שבגללו האב ובנו נפגשים בחוסר-חשק שכזה. הילד נמנע מלשאול את אביו מה יש בתיק, והוא כמובן גם נמנע מלהציץ לתוכו. אמנם הילד הופקד לשמור על התיק (אולי לשמור על הסוד) בשעה שאביו יוצא מהמסעדה, אך הוא חושב: "ומה אם ייעלם התיק פתאום? בלי שירגישו, יעבור לידם מישהו, יושיט את ידו, יחטוף את התיק, יחמוק החוצה וייעלם." אפשר לראות בכך תקווה פנימית של הילד לסילוקו של התיק. זוהי תקווה סמויה שמופיעה שוב כאשר ארז נכנס למסעדה, והילד תוהה מה יקרה אם הוא יחליט לחטוף את התיק ולברוח. הילד שוקע במחשבות על היעלמות התיק, עד שאביו מחזיר אותו למציאות המעיקה: "רוצה עוד קולה?" – "הילד נרתע כמתעורר בבהלה מחלום רע." מאחר והתיק השחור יכול להיות מטונימי לאדם הנושא אותו, הרי שאי-הידיעה מה יש בתוכו מסמלת את אי-הידיעה באשר למתחולל בנפש בעליו. כמו התיק השחור, שלכאורה מסתיר בתוכו סוד, כך גם היחסים בין האב לבנו, טומנים בחובם סוד. הזרות והניכור בין השניים לא מוסברים, על כן ניתן לדמותם לתיק שחור כבד המכיל באופן סמלי רגשות שליליים. אולי, מקווה הילד, היעלמות התיק השחור, על כל הרגשות הרעים הממלאים אותו עד להתפקע, תאפשר את תיקונו של הקשר עם אביו, קשר שיהיו בו תשומת לב, אכפתיות, דאגה וחום.

סיכום

הסיפור "התיק השחור" הוא סיפור רגיש על נתק תקשורתי ועל כשל ביחסים בין אב ובנו. חוסר ההבנה בין השניים הוא כה קיצוני, עד שהאב לא מודע כלל למצב בנו. כבר תמונת הפתיחה צובטת בלב, כאשר האב בוחר במסעדה ובמזון שלא מתאימים לבנו. המחשבה שלו שיוכל להכריח את בנו לאכול חומוס, חושפת אטימות וכוחניות, המתגלות כדפוס המרכזי של התנהגותו. יהושע קנז נמנע מיצירת עלילה דרמטית, ומסתפק בתיאור כמעט בנאלי של מפגש כושל בין שתי דמויות, שבנסיבות אחרות היו יכולות לבלות זמן איכות ביחד. אולי זוהי הטרגדיה, המאפיינת את הצד העגום של פירוק משפחה. האב והבן לא מתקשרים, האם נעדרת מן הסיפור, ואף ניתן להסיק שגם היא לא מעניקה לילד את החום והאהבה להם הוא כל-כך זקוק. התיק השחור ניצב בסיפור כמו "חפץ חשוד" שבכל רגע עלול להתפוצץ. אפשר שהוא מכיל בתוכו את החיים השחורים של שתי הדמויות הכואבות, היושבות מולו במסעדה. העובדה שדווקא דמותה הזרה של המורה השכנה, היא שמעניקה לילד, המבקש להקיא מתוכו את צערו, רגע מיוחד של "נועם שלא ידע כמוהו", מעידה על בדידותו ועל כמיהתו הנואשת לתשומת לב ולחמלה אנושית.